באילו מדדים כדאי לבחון חוויות וארועים שאנו חווים? כיצד אפשר למקסם אירועים כך שישאירו בנו חותם חיובי? מהי התנועה הנפשית שיש לעודד כשיוצאים לחופשה או אפילו לערב חג? 

בדיוק כפי שבכל ארוע ובכל מקום יש כללי עשה ואל תעשה מבחינה התנהגותית, כך לכל ארוע יש כללי עשה ואל תעשה נפשיים-רוחניים. כללים שחובה לאמץ כדי שהחוויה לא תהיה סתמית אלא בעלת ערך אמיתי.

בשבוע שעבר יצאנו, קבוצה מאוד הטרוגנית, בת חמישים וחמישה משתתפים, למסע בן חמישה ימים לגדולי החסידות: הבעל שם טוב, אדמו”ר הזקן, רבי נחמן ורבי לוי יצחק מברדיטשב. מסע שארגנה עמותת התקשרות.

בין המשתתפים היו צעירות לא נשואות ואמהות חב”דיות למשפחות ברוכות ילדים, חסידים ושאינם שומרי תורה ומצוות, מבוגרים וצעירים, עורכי דין, מוזיקאים כישרוניים, אנשי ביטחון, עובדי מדינה, מנהלי חברות, מפיקת סרטים מוכשרת אחת (טלי אברהמי!) ונגן הנשמה שלנו, נווה אגמון.

כולם באו עם ציפיות, מחשבות, תקוות, רצונות.

המסע היה מרגש. הייתה בו התעלות אמיתית. ניגונים, שיעורים, התוועדויות עוצמתיות, אבל בעיקר מסע. מסע אל תוך הנפש. מסע לגילוי הכוחות הפנימיים.

השיא היה אצל אדמו”ר הזקן. הסעודה הפכה להתוועדות בת חמש שעות רצופות ריקודים סוערים והרבה דברים שיצאו מהלב. 

כבר בתחילת המסע הדגשנו את את כללי היסוד. הכללים שיהפכו את החוויה למשמעותית עבור כולנו. על כללים אלה חזרנו מזוויות שונות. אלה הם כללים שנועדו לחבר אותנו לעצמנו ולעזור לנו לחוות נכון כל ארוע, כל חוויה, כל חג וכל מפגש.

מסע נפשי-רוחני קשה לתאר יותר מאשר מסלולי טיול. הסיבה לכך ברורה. צריך לצלול לעומק הנפש כדי להבין את החוויה. לכן הפעם, במקום לתאר את המסע נתאר את הכללים שליוו אותנו במהלכו.

– ציפיות וצמצום מרחב האפשרויות מייד כשעלינו לאוטובוס התנצלתי. אני יודע שכולם באו עם דברים שהם רוצים לברר, לבחון עם עצמם, להתפלל עליהם, לחוות. אבל הדרך לעבור מסע כזה, ובעצם כל מסע, היא להימנע מלהציב ציפיות. לשכוח מכל אותם רצונות. כשאנו מצפים אנו מצמצמים מראש את מרחב האפשרויות שיכול להיפרש לפנינו. הציפייה מצמצמת לנו את זווית הראייה. אנו מגדירים מה אנחנו רוצים ומפסידים הרבה דברים שמתפתחים, שיחות מעניינות, כיווני מחשבה חדשים, התרחשויות ומצבים שיכולים לקפל בתוכם מסרים מדוייקים עבורנו.

– עצבות, טענות ואופניקיות 

הסכנה עם ציפיות היא שכשאלה לא יתממשו כפי שהיינו רוצים או שהחוויה אינה תואמת חוויות עבר אנו נתאכזב. האכזבה בקלות עלולה להוליד תנועה של עצבות ומרמור. נכון. שילמנו, והובטח לנו. עכשיו הזמן לשכוח מכל אלה. שכן הציפיות מקפלות בתוכן גם סיכון למרירות שלא נצליח להיחלץ ממנה. חשוב לזכור שלרוב האיכות של החוויה הרגשית יכולה לצמוח דווקא מתוך שינויים והתפתחויות בלתי צפויות.

– לא לחכות לדבר הבא  במסעות, חופשות, חגים, זה עלול להיות ניכר היטב. כל אחד מהמשתתפים רוצה דבר מה אחר. ניסע לשם, נעשה את זה, לא את זה. כשאנו מחכים לרגע הבא אנו מאבדים את הפוטנציאל של הרגע והמקום הזה.

כדאי לעצור. לשהות קצת. לתת לכל מקום, לכל זמן לעורר בנו גילוי פנימי. להתחבר אל כל מקום. הרעיון היה לא לשהות אצל אדמו”ר הזקן ולחשוב על התנועה קדימה או אחורה. לכל אחד מגדולי החסידות יש מה להציע, יש זווית ראיה מיוחדת שכדאי לאמץ. השהייה עוזרת לנו לעכל, להפנים. לא לסמן וי ולהתקדם הלאה. במובן זה מדובר במסע אל תוך הנפש ולא מסע ממקום למקום, בטח לא כזה שצריך להספיק בו כמה שיותר מקומות.

– עין טובה

כל אדם יכול להיות מקסים או להתגלות כלא נעים לסביבתו. מה שהוא יפיק מעצמו תלוי בכמה היבטים באופן שבו נביט בו. אם נחפש את הקסם, את השלמות והמעלות בכל אדם, את אלה גם נמצא.

אני חושב שבמסר הזה צריך לפתוח כל מדריך טיולים עם כל קבוצה. הרעיון הוא להפוך את האוטובוס לקבוצה אחת, תלכיד מגובש. כשעוסקים בפנימיות זה קל יותר. התוויות החיצוניות, הגיל, המראה, המעמד, כל אלה נושרים ממילא. והם נושרים רק כשמוכנים לוותר קצת על אינטרסים גשמיים. סוד ההצלחה של כל חוויה הוא ויתור על היבטים גשמיים לטובת אלה הרוחניים. ורק כשמוותרים קצת על האינטרסים אפשר באמת לראות את הזולת בעין טובה. להעריך אותו. לגלות את הצדדים החיוביים שלו.

– מבחן החזרה לשגרה

“אני אגיד לך מה מיוחד במסע הזה”, סיפר אחד המשתתפים, “כשאני חוזר מחו”ל, אני חייב יום חופש, לנוח. “אבל רק חזרנו מחופשה”, אשתי מתעצבנת עלי. מהמסע הזה אני מרגיש שאני שב מלא כוחות. כוחות לשנה חדשה, להתמודדויות, להצלחות, לעמידה בניסיונות.”

כלומר המבחן של חוויה הוא לא רק החוויה עצמה, אלא כיצד אנחנו נוחתים, חוזרים למציאות, לחיי השגרה בעקבות אותה חוויה. מדובר כאן במבחן הכוחות. אם לאחר החוויה, הפרויקט או המסע אנחנו מלאי כוחות לקראת ההמשך, רחוקים מלחוש מרוקנים, סימן שזה היה נכון ומועיל עבורנו.

המבחן הזה נכון גם לכל חופשה אליה אנו יוצאים או פרויקט שאנו מגישים. אם בעקבותיהם אנו מרגישים חדשים, מוכנים לבאות, עמוסי כוחות, לא סחוטים ולא צריכים חופשה נוספת בעקבות החופשה, סימן שזה היה זה.

– להוריד למטה 

חוויות רוחניות חייבות עוגנים שיורידו אותן מטה. המסע הזה נסוב סביב ח”י אלול, יום ההולדת של הבעל שם טוב ואדמו”ר הזקן. במהלך המסע התעקשנו שכל אחד מהמשתתפים לא יהיה צופה מהצד, אלא יביא מתנה ליום הולדת. משהו ממשי שהוא לוקח על עצמו. משהו שיוריד את האורות לתוך חיי היומיום. אחד התחייב לרקוד שמונה דקות ביום, לרקוד עם עצמו, כדי לפתוח את הבוקר מתוך רגש של שמחה ולא לתת לעצבות להתפשט. אחר לקח על עצמו להתאמץ יותר ולגלות את כישרונו. להוציא סינגל מהחומרים הייחודיים שלו. שלישית קיבלה על עצמה לארגן ערב תוכן לנשים. 55 החלטות טובות לקראת השנה החדשה התקבלו תוך כדי המסע.

– כלל אחרון בינתיים הוא לא להתעקש על חיפוש החדש. לחפש את ההפנמה. חסידים ראשונים היו הולכים עם נקודה אחת חודשים שלמים, עד שהרגישו שהיא חדרה לתוכם. כיום אנו כל העת מחפשים את החידוש, את הרעיון המקורי, אבל הדברים לא הופכים להיות חלק מחיינו. ההפנמה היא העיקר והיא התכלית של כל חוויה או מסע. בלעדיה הדברים עברו אצלנו דרך השכל אבל לא חדרו לרגשות. לא השפיעו באמת.

אלה הם חלק מכללי העשה ואל תעשה הרוחניים-נפשיים. הם עבדו במסע הזה.

התוצאה הייתה מסע ששינה בנו משהו. נאחל לעצמנו שמה שחווינו יחזיק מעמד לאורך זמן, לפחות לאורך השנה הקרובה.

(באדיבות אתר התבוננות)