סיון רהב מאיר הזניקה את “התנועה לשפיות סלולרית”, שזוכה להזדהות רבה.

את הבעיה קל לנסח. הסמארטפון הוא שימושי, יעיל וחשוב כמעט בכל היבט. בו זמנית הוא גובה מאיתנו מחיר יקר. הוא גובה מאיתנו את החיים עצמם. את הקשב, המודעות לסביבה, תשומת הלב לקרובים אלינו.

הרעיון הוא פשוט. לא תמיד חייבים להיות זמינים. בייחוד לא בזמן שאנו מבלים עם הילדים אחר הצהריים או כשאנו מנסים להתרכז ולמקד קשב במשימה כלשהי.

סיון רוצה להחדיר נורמה – יש שעות שיהיה לא מנומס לענות בהן. תכתבו אפילו בוואטספ: באיזה שעות אינכם זמינים, ובשעות האלה רק הקרובים ביותר או המסרים החשובים ביותר יוכלו לחדור לחייכם.

עד כאן הבעיה והפתרון. אפשר להמשיך ולתאר את פגעי הסמארטפון ולהלל את חשיבות הפתרון אבל סך הכל הנקודה ברורה ומוסכמת כמעט על כולם.

אז מה הבעיה?

הקושי מתחיל ביישום. רובנו לא נסכים. נטען שבקלות אנחנו מתנתקים. אבל בפועל קשה לנו להתנתק. אפילו לשעתיים. ואם כבר נתנתק לשעתיים, אנו עלולים לסבול כל כך. קשה לנו עם המחשבה שנפסיד משהו חשוב. שעתיים בלי הסלולרי זה קצת כמו 12:00 בצהריים ועדיין לא שתינו כוס קפה. כדי להבין את הקושי כדאי לענות על השאלה מדוע אנו נוטים להתמכר לשימוש מופרז בסמראטפון.

על-פי אחת התשובות שתורת הנפש מציעה, הסיבה הפנימית להתמכרות לסלולרי היא חיובית בהחלט. לנפש יש נטייה טבעית לחפש את ההתחדשות. היא משתוקקת להתחדשות. רוצה בה. הסמארטפון לכאורה מזין את הנטייה הזו של הנפש. אנו מצפים לשיחה שתגיע, סמס, וואטספ, רוצים לדעת מה קורה, איך הדברים מתקדמים, מה דעתו של זה, מה עמדתו של ההוא, מה הייתה התשובה שלה לו ואיך הכל משפיע עלינו. הטלפון הנייד לוקח אותנו, במהירות, מחיי השיגרה, חסרי ההתחדשות לכאורה, ומציע לנו את האפשרות לחשוב שמשהו באמת קורה וכדאי לנו לדעת אודותיו.

המנגנון הנפשי שמזין את ההתמכרות לסלולרי הוא פחות או יותר אותו מנגנון נפשי שהופך את חברות החדשות והרשתות החברתיות למשגשגות. לא מספיק לנו לדעת מה קרה. אנו מצפים למידע חדש, זווית נוספת, שתחדש עבורנו את האירוע. שתאפשר לנו לחיות את המציאות שוב, אבל הפעם בצורה צבעונית וססגונית יותר.

מניין הנטייה הטבעית הזו של הנפש להתחדשות?

תורת הנפש עוסקת בנושא ההתחדשות באריכות רבה. מאות רבות של אזכורים ומאמרים מבקשים להסביר את אותה התחדשות. בקצרה ובהכללה רבה, אחד ההדגשים העיקריים בתורת הבעל-שם-טוב היא שהמציאות, הבריאה כולה מתחדשת בכל רגע ורגע. העולם מתחדש כל דקה וכך גם אנחנו. העולם איננו דבר סטטי. בלעדי אותה התחדשות, שמקיים אותה הכוח המחדש, לא היה עולם. כלומר על-פי הבעל-שם-טוב העולם הוא לא רצף של רגעים התלויים זה בזה אלא רצף של רגעים שכל אחד מתחדש בפני עצמו.

מכאן הנפש סך הכל נוטה אל אותה אמת של המציאות, אל אותה התחדשות. זה הרצון הנשגב שלה.

אז מה הבעיה? אם הסמארטפונים מגלים נטייה טבעית וראוייה של הנפש בשביל מה הדיאטה?

הנפש יכולה להתגלות בצורה מתוקנת או שאינה מתוקנת. באופן כללי אפשר לומר שכשאני פותח את הוואטספ ומצפה לראות מה חדש, אני מפסיד את היכולת להתחבר להתחדשות אמיתית, פנימית. אני מפסיד את ההתחדשות שלי, של המציאות, של ילדיי. אני נותן תוקף לשיגרה להיוותר כשיגרה ומחפש להשביע את רעבון הנפש במקומות אחרים.

האמת, אל תאשימו בכך את הסמארטפון. הוא לא המחלה. הוא רק הדשן העוזר לה להתפתח. הוא רק עוזר לנפש לחסוך מעצמה את העבודה הפנימית אליה היא נדרשת כדי לזהות את ההתחדשות הפנימית שלנו כמקור חיינו.

הרבה לפני עידן האינטרנט והסמארטפונים, בשנת תרפ”א, 1921, אנו מוצאים אצל ר’ אקשטיין, מחבר “תנאי הנפש להשגת החסידות”, תיאור מדויק של הסחות הדעת בהן אנו נתונים והבעיות המתעוררות כאשר המחשבה אינה מוגדרת ומוכוונת.

“הרבה דברים אנו רואים, שומעים, קוראים, מדברים ועושים שהם מנוגדים לאופי רוחנו ולתכונות נפשנו. והם לא זו בלבד שאינם מביאים כל תועלת לגידול הנפש והתפתחותה, אלא אדרבה, מסירים אותה מדרכה הטבעית ונטיותיה המקוריות, כי הם שולטים במחשבות, מטרידים אותה תמיד, עד שיקשה לנו להשתחרר מהם.

זה מביא אותנו לידי תסביכים ומבוכות, לחוסר בהירות של הדעת והרצון… סיבת הדבר היא רק מפני שקלטנו לקרבנו הרבה דברים זרים מבלי לדעת ולהבחין מה לקרב ומה לרחק ולהשליך מאחורי גוונו. כל דבר מאותם דברים מושך אותנו לצד אחר ולא נדע עוד להכיר את עצמנו, מה אנחנו, מה רצוננו ונטיותינו האמיתיים…”[i]

בגלל שבני אדם, ואפשר לומר גם ובעיקר ילדים, ‘קולטים הרבה דברים לתוכם’ מבלי להבחין בין אמיתי לשקרי, עיקר לטפל, רצוי ולא רצוי, הם לא יודעים להכיר את עצמם ורצונותיהם והאמיתיים, טוען ר’ אקשטיין.[ii] אז מה עם הדיאטה?
זהו שאין דרך קצרה. המזור לנפש, החיים האמיתיים, אינם נמצאים במחוזות חיצוניים. לא תמצאו אותם בוואטספ. הם נמצאים כשהאדם מגלה את פנימיותו, את חייו האמיתיים.

אי אפשר לעשות דיאטה רק באמצעות ההחלטה להפסיק לאכול סוכרים ושומנים. אי אפשר להיות כל היום, ואפילו שעתיים, בתנועה של “אתכפיא”, בתנועה של מניעה, איסור וריחוק. במצב שכזה נחייה חיים אומללים. נתאווה לסוכרים, לא נקבל אותם, ונהיה עסוקים בלהתאפק.

כדי להצליח בדיאטה צריך ללמוד להתאהב באוכל הבריא. ללמוד להתאהב במציאות. לגלות את ההתחדשות שבמציאות. לגלות את הערך המופלא בשעתיים עם הילדים. לעצב ולהטמיע את ההשקפה שאנחנו לעולם לא יכולים לפספס התרחשות. היכן שאנחנו נמצאים, שם קורים הדברים האמיתיים. ברגע שאני מתיר לעצמי לחשוב שהייתי צריך להיות במקום אחר או בזמן אחר, או שיש משהו שאני אולי אהיה חייב לדעת אודותיו אני מפסיד את היכולת להיות כאן ועכשיו, קשוב, נוכח, מחובר להתחדשות האמיתית של ההוויה.

התוצאה של החיבור לפנימיות היא היכולת להיות כאן ועכשיו. וזו משימה הרבה יותר קשה מאשר לכבות את הנייד. יחד עם זאת זו משימה חיונית. משימה שמי שלא עומס אותה על כתפיו סופו לסבול מהעדר מנוחת הנפש.

התוצאה של העבודה הזו היא שהטלפון כבר לא מהווה טרדה לנפש. אין לנו קושי לכבות אותו או להתעלם ממנו. אנו לא מצפים ממנו להתחדשות כי אנחנו אחראים בעצמנו על ההתחדשות. אנחנו בעלי הבית על המציאות הרגשית שלנו, ולא המציאות היא בעלת הבית על רגשותינו.