“הזמנו בכלל מנה אחרת. לא התכוונו למנה הזו.” אמר האיש בכעס.

“טוב נו תירגע. אנחנו מאחרים לטיסה. לא נורא. גם מה שקיבלנו נראה בסדר.” ניסתה האישה לרצות ללא הצלחה.המסעדה חמימה ומוקפדת. שולחנות העץ מזמינים. מנהל המסעדה היה נבוך. הזוג דיבר מעל ראשו.
“נראה לך? מי ביקש בכלל פסטה. ועוד במחיר ששילמתי. איך את רוצה שארגע?!”

כדי לא להביך ויתרתי, ויצאתי לטיול רגלי במרכז העיר.

**

בודפשט יפיפייה. השלג יוצר תחושת ניקיון. בכל פינה ישנן מסעדות קטנות ומתוקות. ברובע היהודי יש גם כמה כשרות למהדרין. החיים היהודיים תוססים בשנים האחרונות, בעיקר בזכות השליח במקום לדוברי עברית, הרב שמואל רסקין ובת זוגו, דבורי.

משפחת רסקין הם סיפור הצלחה בכל קנה מידה. הוא רק בן 36. הוא הגיע לבירת הונגריה כבחור צעיר, ולא מתוך רצון רב. בהדרגה התאהב, התחתן ובנה כאן את ביתו. מאז הגיע הקים כאן מרכז מפואר המושך אליו מקומיים ותיירים רבים. יש בבודפשט מקווה גברים ומקווה נשים, בית כנסת ואולם ארועים, מניינים פעילים בכל יום, שיעורים, סדנאות, הרצאות. בהדרגה הפעילות התרחבה גם לאזורים נוספים בהונגריה והתפתח היצע של שיעורים ושבתונים גם לסטודנטים הישראלים המגיעים להונגריה.

הרב רסקין הוא אישיות מרשימה. גבוה, מלא נוכחות, מישיר מבט. מבט חם וחיוך אוהד. יודע להקשיב, לתת עצה נכונה ולא פחות חשוב, לפנק. המקומיים דוברי העברית התאהבו בו. עם האהבה הגיעו התרומות שאפשרו את תנופת הפעילות. את המרכז העניקה לו העירייה. משפחת פריאל שיפצו את המקום ודואגים להחזקתו.
***
החסם הכי משמעותי שאני נתקל בו בסדנאות הוא חוסר האמונה באושר בלתי מותנה. בשפת החסידות זוהי תכונה הקרובה למרה שחורה. הזוג שהאזנתי לשיחתם בבית הקפה ביטאו זאת היטב. הם נמצאו במקום מקסים ובאווירה מיוחדת. מנה אחת לא מדויקת סדקה את תחושת השלמות.

בערב התקיים באולם הארועים של בית חב”ד ארוע עשיר לרגל ט”ו בשבט. הגיעו כשישים דוברי עברית, ישראלים ומקומיים. האורחים הוזמנו לסעודה כיד המלך. בכלל, ניכר שבמקומות שבהן יוקר המחייה נמוך קל יותר להתפשט ולקדם את הפעילות באופן יחסי. התמיכה לה זוכים השלוחים היא בדרך כלל לא בכסף המקומי.

השיחה שהעברתי נמשכה קרוב לשעתיים. בסיומה עלו שאלות סקרניות מכיוונים שונים. חלקן הזכירו לי את האפיזודה בה נתקלתי בבוקר, במסעדה.

“הצבתי רף מכירות. הייתי משוכנע שאעמוד בו ונפלתי.

איך אני אמור לא להיות מצוברח?”;  

או “שקדתי על ארוע. הכנתי מאתיים מקומות. באו רק שלושים איש. אני אמור לקבל את זה?!”

רבים מחפשים אחר איזו קפסולה שהם יוכלו לבלוע או לשמוע, והיא תעביר להם את החרדות והכעסים. שיהיה כלי או כפתור שלוחצים עליו והוא גורם לנו לחוש טוב עם עצמנו.

כדי להתרומם, להשתחרר, להתגבר על נפש אזוקה צריכים ללמוד להשתנות. השינוי דורש עבודה. העבודה הזו אינה נעשית על-ידי כלים אלא על-ידי הפנמת תובנות. תובנות הן לא דבר חיצוני לי. כלי הוא כן. כשהתובנות מוטמעות הן אמורות לשנות אותנו מבפנים.

המטבע הקובע

המטבע הקובע של בעל התניא איננו הצלחה עסקית. המטבע הקובע שהוא מציע לשומעים הוא אמונה ובטחון בכך שכל רגע נברא מחדש ולכן לכל רגע יש ערך ומשמעות. המשמעות של הרגע יוצרת שלמות. מי שמצביע על החסך ולא על אותה שלמות, לדידו של בעל התניא הוא ככופר. הביטחון ותחושת המלאות, הם בעדשה של בעל התניא, המתכון לאושר בלתי מותנה בנסיבות.

הדרך להגיע לכך היא על ידי התבוננות והסרת חסמים. ההבנה מולידה בחירה. שינוי זווית הראייה משחררת את הנפש.
שינוי פנימי הוא לא דבר קל. הוא דורש יגיעה רבה, בכל רגע מחדש. אבל הוא אפשרי רק ברגע שמאמינים שאפשר להיות שמחים ומאושרים גם אם המציאות אינה שלמה. גם אם לא הצלחנו בכל. רק כשמנתקים את התלות של הנפש במה שאמרו או חשבו עלינו.

החסם של חוסר האמונה ביכולת להשתנות באופן בלתי מותנה קשור לחסם אחר. מושרש יותר, והוא האמונה שהלחץ או המרה השחורה הם בעלי ערך חיובי. הם יוצרים מוטיבציה ומניעים את האדם להשתפר ולדחוף קדימה. כל עוד אוחזים בעמדה הזו, נותרים ככופרים על-פי שיטת בעל התניא. יכול להיות שהמוטיבציה תתעורר, אך אם המטבע הקובע הוא בריאות נפשית ואמונה ולא הצלחה כלכלית הגישה הזאת היא הרסנית.

בסוף השיחה הגענו למסקנה. שינוי אמיתי לא יכול לבוא מתוך ארגז כלים חיצוני. אין דרך קלה ומהירה. שינוי דורש לגבש את הדעות הנכונות על החיים. שינוי דורש ליטוש זווית ראייה נכונה.

זהו גם המסר העיקרי של ט”ו בשבט החל היום. האדם כעץ השדה, חייב להשתנות ולהתפתח מבחינה רגשית ונפשית.
הדרך שמלמדת אותנו ספרות החסידות היא תמיד להשתפר, אך אף פעם ללא מרה שחורה. השיפור וההצלחה מגיעים למרות הכיווץ ולא בזכותו. הכיווץ נובע מתחושת ישות שאינה תורמת לדבר. זהו רעיון דיאלקטי הדורש רגישות רוחנית לצורך הבנה ויישום. מההיבט של בריאות הנפש, המנוע הפנימי אסור לו שיהיה חוויית הכישלון, אלא הרצון להגשים. גישת השמחה הפנימית היא לא גישה מנוונת, אלא מחייה. היא קשה לאימוץ משום שהיא דורשת ראש לכל את הסרת חסמים פנימיים. אך היא הדרך שמציע בעל התניא לשחרור, התעלות ואושר בלתי מותנה.

זהו, כבר נחתתי ברומא. לא הרגשתי שמיציתי את בודפשט והחום היהודי הונגרי שלה.

ניפגש מחר, בלי נדר, עם חוויות חדשות.

(באדיבות אתר התבוננות)