קייב. תשע וחצי בבוקר. פקק תנועה שסופו אינו נראה לעין. המטוס חזרה לארץ אמור להמריא באחת עשרה. התכנון היה להתייצב בשדה שלוש שעות לפני ההמראה. בכל זאת מדובר בקבוצה גדולה. 51 משתתפים.

מישהו שם לב לשעון ומשחרר אמירה לחלל. אחר, מבקש משירי, האחראית על התיאום והתנאים הגשמיים במסע, ליצור קשר עם חברת התעופה ולהודיע להם שאנחנו מתעכבים. אצל שירי האנרגטית כבר מזמן סף הלחץ עלה לגבהים. פתאום אובדן הטיסה נראה ממשי. האווירה מתחילה להיות לחוצה. כפועל יוצא מבצבצים ניצנים של האשמות והלקאה עצמית. מדוע לא עזבנו את האדיטש קצת יותר מוקדם? מדוע לא הזדרזנו בעצירת הביניים?

מסע הנשמה

בחצות הלילה הסתיימה התוועדות ח"י אלול, יום ההולדת של בעל התניא. השמחה הרקיעה שחקים. ההיכל החדש והמפואר הסמוך לאוהל רבי שניאור-זלמן מספק תנאים אידיאליים. סיכמנו את החוויה שעדיין היינו בתוכה. ר' עמי ברעם מהתקשרות, שיזם את המסע, תבע שכל אחד יקבל על עצמו משהו. משהו שקשור לשמחה, לאהבת הזולת, לבריאות הנפש, לעבודת הזוגיות או עבודת ההורות. משהו לקראת השנה החדשה. את האורות הגבוהים שחווינו, היה ברור לכולם, צריך להוריד לכלים מעשיים.

למרות העייפות הגדולה, חלק מהמשתתפים ויתרו על שעות השינה המועטות שנותרו להם. החלטנו לרדת שוב למטה. לאוהל בעל התניא. האוהל ממוקם בתוך יער, סמוך לנהר. הייתה תחושה של ערב מיוחד, שלא כדאי להפסיד את קסמו. כולנו רצינו ללמוד עוד קצת מתורתו של האדמו"ר הזקן. השיעור בתניא התארך לכשעתיים. בסיומו נכנסנו לחדר הפנימי, לציון עצמו. בציון אי אפשר שלא להתרגש, להתפרק, להזיל דמעות. גם בשתיים בלילה.

מבחינתי, לבוא עם קבוצה גדולה של אנשים שלא הכירו מקרוב את בעל התניא וגדולי החסידות היה סוג של הכרת תודה. הנה, עמלכם לא אבד. תורתכם לא נשכחה. היא חיה פועמת, משפיעה ומעוררת. היא מצילה חיים, מעניקה משמעות ויופי ועוזרת בהתמודדויות החיים.

שנתיים חייתי את בעל התניא בכל רגע ורגע, במהלך כתיבת הספר "לנצח כל רגע מחדש". כשמונה שנים נוספות אני לומד ומלמד את תורתו. לבקר אצל בעל התניא, אצל הבעל שם טוב, אצל רבי נחמן, זה לא "טיול בקברי צדיקים". לא עוצרים כמה רגעים, אומרים פרקי תהילים וממשיכים. זה מסע של התחברות לדרגות גבוהות של הוויה, במקומות מלאי חיות.

האוקראינים, הדלות של המקומיים, זיכרון האנטישמיות, הכבישים המשובשים, הם רק תפאורה שלא מצליחה להסתיר את העיקר. למרות התיאורים ההיסטוריים זהו איננו מסע היסטורי. זה מסע של הנשמה.

המסע היה קצר ואינטנסיבי, עמוס חוויות, ניגונים, התוועדויות ולמידה. בשלושה ימים ביקרנו אצל סניגורם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשב; אצל הבעל שם טוב, מייסד החסידות, במזי'בוז'; אצל רבי נחמן באומן וחתמנו אצל בעל התניא בהאדיטש, ביום הולדתו.

הקבוצה הייתה הטרוגנית להפליא, ובכך תרמה לעוצמת החוויה. היו בה גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, רווקים, נשואים וגרושים, שומרי מצוות ושאינם, יוצאי עדות המזרח ויוצאי אשכנז. החיבור היה מיידי. חברויות נוצרו, דינמיקות מעניינות התפתחו והקבוצה הלכה והתגבשה לאורך המסע. כולם באו עם עין טובה. אהבת הזולת אמיתית הורגשה בכל פעולה. אי אפשר לצאת אחרת למסע שכזה.

התעוררות ושינוי ארוך טווח 

בשעות שלפני ההגעה לכל אחד מגדולי החסידות למדנו אודותיו, אודות התקופה והאתגרים מולם עמד, אבל בעיקר למדנו מתורתו. באוהל עצמו הקפדנו להגיד כמה דברים. את התמצית הרלוונטית של תורת החסידות מההיבט של אותו מנהיג. סיפורי החסידים והניגונים היו התבלין שהפך כל ביקור למיוחד. כל ניגון פתח שערי שמים ועורר לבבות. ללא רקע כללי, לימוד מעמיק, ניגונים מרגשים וסיפורים מעוררים, זה היה מן הסתם הרבה פחות מרגש.

אחת המשתתפות, חוקרת מהאוניברסיטה העברית, סיפרה שבאה סקפטית. בעלה, איש עסקים, התעקש. חסידות, חשבה, זה לא בשבילה. כבר בתחילה היא הזילה דמעה. דעתה השתנתה במהירות. אי אפשר שלא להשתנות בכזו אינטנסיביות של חוויה ולימוד. השאלה היא אם מדובר בהתעוררות רגעית או בפתח לשינוי ארוך טווח. כבר בסיום המסע הבינו בני הזוג שכדי שהחוויה תהפוך לחלק מהחיים היא דורשת כלים מעשיים. להמשיך וללמוד את תורת החסידות.
חנה, משתתפת צעירה ומרשימה אחרת, סיכמה בפייסבוק את התהליך שעברנו מזווית הראייה שלה:

"אז חזרנו הביתה.

אבל זה גם מוזר, כי גם שם הרגשתי בבית הכי בבית, הבית של הנשמה.

החיבוק העוצמתי שהבעל שם-טוב מעניק לך איך שרק נכנסת אליו, הרצון להתרומם מעל עצמך כשאתה אצל סנגורן של ישראל ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, לרצות לראות את העולם והאדם בעין טובה ולהצליח אפילו לעשות את זה כשאתה בקרבתו, ולהתפלל שתצליח לעשות זאת הלאה. להגיע לרבי נחמן ולהרגיש שמקבלים אותך כמו שאתה, לא משנה כמה התלכלכת הוא פשוט מחייך אליך ואומר לך: אתה אהוב. ואז להמשיך לאדמו"ר הזקן ולהרגיש את שיאי נפשך ונשמתך, יש כאן מלך גדול שאתה רק רוצה להתמזג עם עוצמתו הרוחנית, אתה רוצה להכיר את בוראך ואת עצמך, את עצמותו של ה' ועצמותך שלך, את הניצוץ האלוקי שקיים בך.

סעו לשם, עשו גם שם 'ארץ ישראל', צאו מעצמכם, מהתפיסות והשקפות העולם המצרות עלינו רוב הזמן, יש צדיקים וגדולי עולם אמיתיים, זה לא עוד פוליטיקאים ושרים שבכל רגע מתחלפים נופלים ומועדים, אלו מנהיגי אמת, אנשי נצח!"

גם אני חשתי כך. הרב סולובייצ'יק כותב שהיהדות היא לא רק "מסורת אינטלקטואלית אלא גם חווייתית… ביהדות יש יופי, הוד, חמימות ועדינות. לא ניתן לתאר את כל התכונות האלה במושגים קוגניטיביים. ניתן להביט בהן, לחוש ולהרגיש אותן…

אי אפשר להעניק הכשרה פורמלית בתחום החווייתי. החוויות מועברות… באמצעות התחברות, על ידי פעפוע מלב אל לב, דמעה או חיוך, עיניים חולמניות ונעימה רכה…" (אדם וביתו 134)

כלומר, המסע הזה תובע הרבה כוחות אבל השכר הוא גבוה ובמזומן. אני חושב שכל אדם שיש לו איזושהי זיקה לחסידות ולתורת הנפש, כל אדם שרוצה להתחבר ליהדות גם דרך הלב ולעבור חוויה רוחנית משמעותית צריך לצאת למסע שכזה. לפחות פעם אחת בחייו.

במחשבה נוספת, גם מי שלא מכיר את תורת החסידות צריך לצאת למסע שכזה. השכם בבוקר. ירדתי מוקדם לבעל שם טוב אחרי התוועדות הכנה ארוכה ומרגשת. להיות קצת לבד. להאזין לסוד הצמצום וסוד הכוונות וסוד השמחה. 

והנה בהפתעה, לפני עבודתן נכנסות גם העובדות האוקראיניות המקומיות. גם הן מבקשות. מבקשות ומגלות שתורתו של הבעל שם טוב, החושפת את מעלת האדם ואת עוצמת הקשר הפנימי שלו עם הבורא, יש בה עבור כולם. מכל מקום, בכל דת בכל רמת הבנה ובכל מצב כלכלי.

העלייה היא בשביל הירידה

זה כלל יסודי בחיים. אם יש עלייה, יבוא לאחריה מבחן. הזמנים המועדים לפורענות, הניסיונות הגדולים, באים בדרך כלל לאחר הצלחות והתעלויות. שם סכנת הנפילה היא גדולה יותר. שכן ההתרוממות מלכתחילה נועדה עבור המבחן.

המבחן הראשון, הקטן, ארע בירידה מהאוטובוס המפואר, במתחם הבעל-שם-טוב. הנהגים נחלצו לעזור עם המזוודות והניחו חלק מהן בכניסה למלון. עד שחולקו החדרים הייתה המולה קלה. אלה מתחו איברים, אחרים עישנו, כמה פטפטו בנחת. בתוך ההמולה, כמה חברים לא מצאו את המזוודות שלהם ונתנו לכך ביטוי פומבי. לחץ קל התחיל. המחשבות ברחו ואיתן התעוררו רגשות בעייתיים. "מה יהיה? איך נסתדר? כל הבגדים שלי." זו הייתה חוויה קצרצרה לשלושה ארבעה חברים, כמה דקות סך הכל, אבל היא המחישה כמה מהר מגיעים הקרבות. כמה קשה להטמיע את העקרונות עליהם בדיוק דיברנו דקות קודם לכן. עקרונות של ביטחון, שחרור, וכמובן שליטה במחשבות, ואיסור חמור מלתת להן לנוע ולעסוק בשאלות לא רלוונטיות, כדוגמת "מה יהיה אם".

המזוודות נמצאו, הלחץ היה לחינם. בהמשך הוא שימש אותנו כדוגמה טובה לרגעים של התמודדויות אמיתיות. יומיומיות.
האיחור לשדה היה המבחן השני, והוא הגיע מהר מהצפוי. בתוך הסטרס ניסינו למצוא את הכלים להתמודדות עמו. לדחייה שלו מהאוטובוס. חסם אחד היה איך אפשר לא לחשוב על התוצאות העגומות של איחור לטיסה. חסם לא פחות משמעותי היה התפיסה שהלחץ יועיל לנו וימנע מאתנו מלהיות שאננים.

כדי להתגבר על החסמים גייסנו את האדמו"ר הזקן למשימה. הבנו את חוסר היעילות של הלחץ, את הכפירה המקופלת בו. התרגיל אבד. שירי המקסימה חזרה לחייך. האוטובוס השתחרר.

אני לא יודע אם זה בגלל שעמדנו בניסיון ולכן אפשר היה לייתר אותו, אבל עם החיוך של שיר הפקק נגמר. הגענו בזמן. אפילו הספקנו לאסוף את ארוחת הבוקר שחיכתה לנו ולקנות מתנות בדיוטי פרי.

הסוף המתוק החדיר את המסר טוב יותר. הצלחנו להפנים שהלחץ, הדאגה, הטרדות, העצבות הם מיותרים ומזיקים הן לתפקוד שלנו והן מבחינה פיזית ונפשית. ובכלל הם מהווים עדות להעדר ביטחון. בעבודת הנפש אין מצב נייטרלי. זה לא הזמן להתווכח, אבל התובנות הללו נכונות גם אם היינו מפספסים את הטיסה.

נדמה לי שאני יכול לדבר בשם כולם. כולנו חזרנו עם הרבה אורות מקיפים. אולם ההבנה החשובה ביותר שנחרטה הייתה שאת המקיפים צריך להוריד לפנימיות. לחיי היומיום.

כך גם אמרה לי אשתי כשנחתתי. אל תדאג. יש מספיק כלים במטבח בשביל כל האורות שהבאת. היא צדקה ואני מיהרתי להפשיל שרוולים.

(באדיבות אתר התבוננות)