הם הגיעו מישראל לניו-יורק עם בנם, בהיותו בן שבועות ספורים. הבן נולד עם בעיה רפואית נדירה, שהצריכה סדרת טיפולים מסוימים ובניו-יורק היו רופאים שהתמחו בטיפולים אלה. ההורים נמנו על שלוחיו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח והאב עדכן את הרבי בכל שלב ושלב מהטיפולים בתינוק.
 
לאחר כמה חודשים הסתיים הטיפול הרפואי בהצלחה והרופא האחראי בישר להורים המאושרים, כי התינוק חזק דיו כדי לעבור ברית-מילה. היה זה לפני כשלושים שנה. באותו יום חילק הרבי דולרים לברכה וצדקה, והאב המאושר מיהר להספיק להגיע ולקבל מהרבי דולר ולבשר לו כי באותו יום, לאחר תפילת מנחה, בכוונתם לערוך ברית בביתו של המוהל, הרב אליהו שיין. הרבי העניק לאב דולר נוסף ובירכו בהצלחה.
 
באותו יום הוזמן הרב שיין לערוך ברית-מילה נוספת ברובע קווינס. הוא סיכם עם האב הישראלי כי יתפללו מנחה יחד במניין של הרבי, בשעה שלוש ורבע אחר-הצהריים, ומיד לאחר מכן יסורו לבית המוהל ויערכו את הברית בזריזות, כדי שיספיק המוהל להגיע לברית בקווינס. הברית בקווינס הייתה אמורה להיערך בשעה שש. השקיעה באותו יום הייתה בשעה 7:40.
 
לאחר שהסתיימה תפילת מנחה בבית-מדרשו של הרבי, הפתיע הרבי את הנוכחים והחל לומר דברי תורה. כמובן, שהאב והרב שיין נותרו עם כל החסידים והקשיבו לדברי הרבי. מדי פעם העיף הרב שיין לשעונו מבט לחוץ וראה כי  מחוגי השעון מתקדמים בקצב מתקתק. היה לו ברור כי אם ברצונו להספיק את שתי הבריתות עליו לצאת מיד. אבל איך אפשר לצאת באמצע שהרבי מדבר...
 
רק בשעה ארבע וחצי סיים הרבי את שיחתו. הרב שיין נותר אובד עצות. בדיוק באותה תקופה נסגר עורק התחבורה הראשי שמחבר בין רובע ברוקלין לרובע קווינס ("ג'קי רובינסון"), לרגל שיפוצים, והנסיעה לקווינס הייתה סיוט שנמשך ארבעים דקות בשעות רגועות, ועד שעתיים בשעות העומס. כיצד יספיק בזמן שנותר עד השקיעה לערוך את שתי הבריתות?
 
הרב שיין הפעיל שיקול דעת הלכתי והכריע לטובת התינוק בקווינס, מכיוון שהוא בן שמונה ימים ואיחור הברית למחר פירושו אי-קיום המצווה בזמנה. התינוק הישראלי לעומת זאת, ממילא בוגר יותר, ואיחור המצווה אמנם לא מבורך, אך פחות משמעותי. הוא מיהר אפוא לביתו, נטל את אביזרי הברית ומיהר לנסוע לקווינס. על דלת הבית השאיר פתק לאב הישראלי, כי יעמוד עמו בקשר מאוחר יותר. אולי כן יספיק לחזור מקווינס לפני השקיעה ולקיים עוד היום גם את הברית לבנו.
 
הדרך לקווינס ארכה כצפוי זמן רב ורק בשעה 6:00 הגיע הרב שיין לאולם. עדיין הייתה לו תקווה לערוך את הברית בזריזות ולהספיק לחזור לביתו לפני השקיעה. הוא סידר בזריזות את כל מה שנחוץ ושאל היכן התינוק. תשובת המשפחה הייתה, כי אחד הקרובים הלך לקנות אביזרים למצלמה...
 
הדקות הלכו והתארכו ובשלב מסוים פקעה סבלנותו של הרב שיין. הוא הבהיר לבני המשפחה כי בכוונתו לערוך היום ברית נוספת, וכי אם הם מתכננים להמשיך להתעכב עד שיגיעו האביזרים – הוא עוזב את המקום. בני המשפחה ראו כי הרב שיין רציני ומיהרו להביא את התינוק. אבל זה כבר לא שינה הרבה. כאשר הסתיים הטקס הורו מחוגי השעון על השעה 6:50.
 
נותרו חמישים דקות עד השקיעה. הרב שיין לא האמין כי יספיק להגיע קודם לכן הביתה. כאמור, בשעה רגועה נמשכת הדרך לא פחות מארבעים דקות, שלא לדבר על השעה שבע בערב, בה הכבישים עמוסים והדרך נמשכת פי כמה.
 
אבל הוא לא התייאש. הוא מיהר להתניע את רכבו ולהשתלב בתנועה. הוא נזכר כי אבי הבן הממתין לברית סיפר לו כי אמר לרבי שהברית תתקיים היום והרבי בירכו בהצלחה. 'אם הרבי בירך – כנראה כך יהיה', הרהר הרב שיין. הוא החליט אפוא להתעלם מהשעון ולהתרכז בנסיעה.
 
נסע הרב שיין ונסע לאורך הכבישים המתפתלים, בין אלפי רכבים שפקקו את הכבישים. התנועה זרמה באיטיות והוא מאוד הזיע. הוא דמיין כבר לראות את הרקיע משחיר – אבל זה לא קרה.
 
רק כאשר הגיע סמוך ממש לביתו העז לראשונה להביט בשעונו. המחוגים הורו על 7:20. הרב שיין שפשף עיניו בתימהון ולא האמין למה שרואה. הוא היה בטוח כי שעונו מפגר. אבל הגוון הבהיר של הרקיע הוכיח כי שעונו מדויק. 'הרבי פעל אצל הקדוש-ברוך-הוא להאריך את היום', נצנצה בו מחשבה פרועה...
 
ברגע שדרכו רגליו על מפתן הבית צלצל הטלפון. על הקו היה כמובן אבי הבן הממתין. "בוא מהר", זעק הרב שיין לתוך הפומית. "בעזרת השם, נספיק!".
 
בתוך דקות ספורות הגיע אבי הבן, והברית נערכה כהלכתה חמש דקות לפני השקיעה. הרבי דאג אפוא כי ברכתו לא תשוב ריקם.