שלוש שעות, כך פורסם, היו למוקי שגיא להתכונן לקרב הקשה בחצי הגמר. עזרו לו במלאכה צוות שכלל פסיכולוג, מעסה, רופא ומאמנו האישי.

מה אפשר להגיד לשחקן בשלוש שעות הללו? כיצד ניתן להכינו לקרב של חייו?
 
בעל התניא וגדולי החסידות מניחים כהנחת יסוד שכל ניצחון, בכל תחום בחיים, הוא קודם כל ניצחון רוחני-נפשי ורק לאחר מכן מגיע הסיכוי לנצח גם במובן הפיזי. משום כך, הם עוסקים בכמה וכמה מקומות במתן עצות כיצד לנצח בממד הרוחני.

אילו עצות אפשר להפיק מספרות החסידות לגבי ההכנה המיטבית לקרב, כשיש לפנינו רק שלוש שעות?

את העצות אפשר לחלק מתודית לשני חלקים. "סור מרע" ו"עשה טוב". כלומר מהם האמירות, דפוסי המחשבה והדעות השגויות שצריך להימנע מהם, ומהם הכיוונים החיוביים שצריך לגבש ולעסוק בהם בזמן הזה.

הנה הן כמה מהעצות שיכלו אולי להועיל לפני מחצית הגמר:

1. המטרה המרכזית בהכנה קצרת טווח תהיה למנוע משגיא מחשבות זרות. מחשבות זרות הן כל אותן המחשבות שאינן קשורות לקרב, כגון: "מה יקרה אם ננצח", "מה יהיה איתי אחרי הקרב", "איזה כבוד ותהילה אני הולך לזכות", או לחלופין "כמה אכזבה אביא אם נפסיד". מחשבות זרות מונעות את המיקוד, מסיטות את תשומת הלב וישפיעו על היכולת בקרב שכן הן מעוררות רגשות לא רצויים.

בדרך כלל גם אין בהן כל תועלת והן מסיבות נזקים נפשיים לא מועטים.

לכן ההחלטה למנוע ממנו כל קשר לרשתות החברתיות או לסיקורים בתקשורת היא החלטה חשובה ביותר, אם כי לא מספיקה. צריך לדרוש ממנו להסיח ממחשבות אלה את הדעת בתקיפות ולהציע לו חלופות, שבהן דעתו יכולה להיות נתונה. צפייה בסרט מעורר השראה או משחק כדור קליל, עשויים להיות הסחת דעת טובה.

2. מטרה חשובה לא פחות היא לשמור על מוקי שמח. בעל התניא מדגיש כי אי אפשר לנצח מתוך תנועה של עצבות. עצבות מובילה לכבדות. שמחה, התלויה בין היתר בדחיית כל דאגה ומחשבה זרה, היא מפתח לניצחון נפשי, שהוא כאמור המפתח לניצחון פיזי.

כדי לעורר במוקי תנועה של שמחה צריך להביא אותו למצב תודעתי שהוא לא סובל מחסך כלשהו. הוא לא חסר דבר בהכנתו לקרב אם בגלל שנפצע או שלא ישן מספיק בלילה או שלא אכל כראוי.

שכן שמחה וביטחון הולכים יד ביד עם תחושה של שלמות. כשאני עסוק במה לא הספקתי לעשות כראוי אני מרחיק את תחושת השלמות ומקדם תחושת חסך.

לכן בכל מקרה צריך להימנע מלהזכיר או לחשוב על הפציעה או על כל חסך שהוא. הכל מדויק וההכנה היא הטובה ביותר. באותה נשימה גם אסור לפקפק בצוות המסייע. כרגע זהו הצוות המסייע הטוב ביותר בעולם.

3. כדאי גם להימנע מלדבר או לחשוב על הפציעה, טורדנית ככל שתהיה, שכן זו יוצרת סוג של אליבי. היא מהווה תירוץ מקדים למקרה של הפסד. זה בערך כמו לכרות הסכם ממון לפני החתונה. כשמראש חושבים על גירושין, כשמראש חושבים על הפסד בגלל הנסיבות, רבים הסיכויים שזה באמת יקרה. מדוע? כי הנפש לא מצויה במצב של החלטה נחושה וודאית לגבי הניצחון, אלא מכינה תשתית להפסד.

4. להפחית לחץ. משקל האומה אינו על גבו. בסופו של דבר מדובר בשעשוע עבור הקהל. אם שמחה היא תפיסה שכלית המשפיעה על הרגשות בצורה מתוקנת, אזי אמירות כמו "אתה חייב לעשות לו כך", "כולם מאמינים בך ומצפים", אינם מקור להשראה אלא מקור לסטרס. וציפיות הן מתכון בדוק לעצבות ונפילות אנרגטיות.

5. היריב. לא מומלץ לעשות ליריב דמוניזציה. לא כדאי להגזים בעוצמתו וגם לא להפחית מערכו. הדירוגים העולמיים לא אומרים כלומר בקרב נתון. המטרה היא כמובן שמוקי יאמין שאפשר לנצח אותו, אבל גם שצריך להישאר מאוד מאוד דרוכים.

6. נכון שהתנשאות וגאווה בדרך כלל הם מאוד בעייתיים ומסוכנים נפשית. אך יש מצבים שניתן להשתמש בהתנשאות בזהירות. כך אומר בעל התניא: "וכן יש עבודה על-ידי התנשאות, כדברי חכמים שכל ישראל בני מלכים הם". התנשאות זו מקדמת אמירה זהירה ומעצימה בסגנון – "לי לא מתאים להפסיד. נולדתי לנצח." 

7. התרגשות היא כוח מניע אך היא גם בעייתית, בוודאי במעמדים שכאלה. העצה העיקרית החוזרת על עצמה היא לא להעמיד את עצמי במרכז. מוקי חייב לומר לעצמו כי יש משהו גדול ממנו, וזה העניין עצמו. כשמזיזים את עצמנו ממרכז זווית הראייה גם הרגשות מאבדים מעוצמתם וקל יותר להתרכז.

8. להפסיד כדי לנצח. לפעמים צריך לקחת צעד לאחור. גם בקרב. הבעיות בקרב מתחילות בדרך כלל כשהדברים לא עובדים לפי התכנון המקדים. במקרה הזה צריך להימנע מפגיעה בביטחון ובאמונה העצמית. לשם כך יש מראש לעודד את המחשבה שהפסד של נקודה נועד לטובת ההתגברות.

כך כותב בעל התניא: "הנה ידוע לכל מבין בענין מלחמה שלפעמים יש בעצם המלחמה שיהיה עושה את עצמו כנרדף מפני שונאו וינוס מפניו, בכדי שהשונא יזוז ממקומו.

ואז יוכל לסבבנו בחיל אחר מכל צד ופינה ויכנו עד בלי השאיר לו שריד או לאיזה כוונה אחרת יעשה את עצמו כנרדף מפניו, וזה ידוע שהמנוסה הזאת ודאי לא טובה לפי שעה שהרי השונא ינוס בשעה שנרדף מפניו והוא רודף אחריו, אלא שמניח את עצמו שיכנו שונאו בשביל התועלת הגדול שיהיה לו אחר כך."[i]

כלומר אפשר לתכנן מראש נסיגה קלה לטובת ההתגברות, ואפשר גם להתכונן נפשית למקרה לא רצוי של נסיגה או חולשה כשלב בדרך לניצחון.

9. הקרב הוא חשוב, אבל היום שלמחרת חשוב עוד יותר, ובייחוד ההתחשלות הנפשית כתוצאה ממנו. שכן יש עוד קרבות רבים בהמשך.

לברון ג'יימס, כתבנו בגמר לפני שנתיים, הפסיד כנראה בגלל הגישה בה אחז. לאליפות האחרונה הוא הגיע בגישה אחרת לגמרי. הרבה יותר שמחה, פחות מכווצת, והתוצאות של העבודה הנפשית ניכרו היטב.

לפני אותו גמר כתבנו דברים הנכונים גם עתה. הקרב של מוקי הוא מיקרוקוסמוס של הקרבות שלנו בכל יום ויום.

בספר התניא בעל התניא מודע לכך שהחיים מלאי קשיים. המאבקים אינם קלים. רגעים רבים בחיים מאתגרים לפחות כמו גמר ה-NBA, רק שהם חסרי תהילה וקהל. המאבקים הם פנימיים.

בעל התניא אכן תובע מאיתנו את המודעות למאבק. אולם למרות מודעות זאת הוא לא מפתח אמפטיה לקושי. הוא לא רוצה שנתמכר לגישה קפוצה. רק פעם אחת בכל התניא הוא מודה:

"באמת שהיא מלחמה גדולה ועצומה…", אבל אין רע בלהיות לוחם. החיים הם מלחמה, משחק אחד גדול ולכן:

"ולא ירע לבבו מאד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו כי אולי לכך נברא."

כלומר אל תפחדו מהקרבות. הם קשים ומתישים, אבל הדרך לנצח בהם היא על ידי ניגון שמחה והתעלות.

(באדיבות אתר התבוננות)

---

[i]   מאמרי אדמו"ר הזקן, תקס"ו חלק א, להבין מאמר הזהר פ' וישב ר"ש פתח אך אל הפרוכת, קפג.