התוכנית האחרונה בסדרת המיוחדים של אברי גלעד, "איך אנחנו הורגים את עצמנו – הסטרס", היא תוכנית חשובה. חשיבותה נובעת בראש ובראשונה מכך שהיא מעלה את המודעות לאחד האתגרים המשמעותיים ביותר בחיים המודרניים – ההתמודדות עם סטרס. בארה"ב העיסוק בסטרס זוכה לתשומת לב גדולה הרבה יותר, במגוון של אפיקים ושדות ידע, מאשר זו שבישראל.

התוכנית מצליחה להצביע היטב על הנזקים הנגרמים כתוצאה מסטרס, ולהראות כיצד כמעט כל המחלות הנפוצות במאה הנוכחית נגרמות כתוצאה מסטרס. יחד עם זאת, עד כמה שהתוכנית עסקה בנושא רב חשיבות, היא הדגישה את הצורך בדיון מעמיק יותר ורב תחומי. אני רוצה להעלות כאן מספר הערות שצצו במהלך הצפייה בנוגע לתוכנית בפרט ולסטרס בכלל:

א. לאחר פתיחה טובה, ולמרות שהתוכנית מעידה שמדובר בבעיה בהיקף עצום, היא בורחת לטיפול במקרי קיצון (לפחות בכל הקשור לפיברומיאלגיה). אמנם גם הדיון במקרים אלה חשיבותם רבה, אך שכיחותם באוכלוסייה היא קטנה ביחס לתופעות הרווחות שמעורר הסטרס, וראוי היה להקדיש להם דיון נפרד במסגרת אחרת.

ב. המיוחדים הדגישה כי סטרס הוא המקור כמעט לכל המחלות. פגשתי כמה רופאים שיסכימו לקביעה זו. אולם היא לא הניחה את האצבע בצורה מדויקת על הגורמים הנפשיים לסטרס. בדרך כלל הסטרס איננו מתחיל במישור הפיזי אלא בזה הנפשי, ובו היה צריך להרחיב את הדיון. נטייה זו, לבחון את הסטרס מההיבטים הפיזיולוגים והביולוגיים מאפיינת את המחקר המודרני של הסטרס. זוהי נטייה בעלת ערך אך היא לעתים מדלגת על הדיון הפסיכולוגי החשוב באמת.

ג. סטרס הוא לא תוצר תרבותי אלא תוצר טבעי של מבנה הנפש ושל המאבקים המתחוללים בתוכנו פנימה. הסטרס בהחלט מועצם על ידי הסביבה והתרבות המודרנית. הליברליזם, האינדיבידואליזם, אובדן הקהילתיות, המרוץ הקפיטליסטי – כל אלה פגמו בחלק מהנוגדנים הקהילתיים כנגד סטרס.

ד. יש מקום לחלוק על הקביעה ששעות העבודה הן אחד הגורמים המשמעותיים לסטרס. אנשים יכולים להיות בסטרס גם בתוך החופשה. זוגיות, הורות ויחסים משפחתיים יכולים להוות מקור לסטרס לא פחות מעומס בעבודה. יש גם רבים שלא חשים בסטרס דווקא בעבודה, ואילו בבית, כשיש להם זמן לאפשר למחשבות לברוח, עולה רמת הסטרס. כלומר, הסטרס לרוב ייגרם על-ידי גורמים כגון: העדר משמעות בעבודה, תחושה שאנו חסומים בחסם שקשה עד בלתי אפשרי לפרוץ, חשש מפני אי ודאות והעתיד להתרחש, איום על תפיסת ה"אני", חוסר הוגנות.

ה. לא יהיה נכון גם לשרטט תמונה כאילו אנשים במשרות בכירות סובלים יותר מסטרס מאשר פקידים זוטרים. פקיד או בעל חנות קטנה שאיבד משמעות וחדווה בעבודה יכול לפתח רמת סטרס לא פחותה ממנהל שחוק.

ו. איך מזהים סטרס? ישנן לא מעט אינדיקציות גופניות ונפשיות, אך תמיד הסטרס הוא מנורת אזהרה לכך שהמחשבות בורחות בלי שליטה ולא ממוקדות ברגע הזה. בריחת המחשבות היא המעוררת רגשות לא נעימים, כמו עצבות, חרדה, דיכאון וכדומה.

ז. סטרס עומד כאחד האתגרים המרכזיים של תורת הנפש, ומכאן העניין הרב של מחשבת החסידות בהתמודדות עם סטרס והבעיות הפיזיות והנפשיות שהוא מעורר. על-פי העולה מתורת הנפש, הסטרס הוא לא מחלה, אך הוא מעורר מחלות רבות. לכן הקישור של כעס, עצבות, חרדות וכדומה לסטרס הוא נכון. שכן סטרס הוא הבנייה שכלית, דרך הסתכלות על המציאות, תפיסה קוגנטיבית המעוררת מחלות או מונעת אותם. הסתכלות לא נכונה תעורר את הרגשות הלא נעימים. לכן המטרה תהיה לשנות את זווית הראייה על החיים, את המקור לסטרס ולא בהכרח לעסוק בהיבטים ההורמונאליים, שהם רק התוצאה של חוסר השקט הנפשי.

ח. בתחקיר עלתה הטענה לפיה ישנו סטרס חיובי שהוא מנוע לצמיחה והישגיות. כתבתי כבר בעבר על כך שהטענה הזאת, הזוכה לפופולריות רבה, חוזרת אצל חוקרים וביולוגים ומככבת גם בהרצאות המוניות, ובדרך כלל היא מפריעה להתמודדות ודחייה של הסטרס מחיינו.

שורש הבעיה נעוץ בכך שאפשר ללמוד בצורה מאוד מוגבלת על נפש האדם מבדיקת מדדים כימיים או מתצפית על לובסטרים או עכברי מעבדה. היסודות הנפשיים האנושיים הרבה יותר עמוקים ומורכבים מאלה שעולים מתצפית על תגובות בעלי חיים. לגופו של עניין, קושי והתמודדות עם אתגרים הם בהחלט מנועי צמיחה. סטרס, לעומת זאת, הוא מקור לכיווץ וכלי הנעה גרוע במיוחד. הוא נובע מבריחת המחשבה לשאלות טורדניות, לעיסוק בתסריטים מיותרים ומחוסר יכולת למקד את כוח הדעת ברגע הזה.

תחשבו על חובש בפיגוע רב נפגעים. לחץ לא יהפוך אותו למטפל טוב יותר. הלחץ ימנע ממנו את שיקול הדעת. הוא יעבור בזריזות מפצוע לפצוע כי מקור ההנעה שלו הוא לא הסטרס, אלא הרצון להיטיב.  תחשבו על לוחם בקרב. הלחץ יהיה כסכי עיניים עבורו ויגרום לו לראות את הזירה בצורה הרבה פחות בהירה. הלחץ יכווץ אותו ויחייב אותו להתגבר עליו. מקור ההנעה שלו צריך להיות לא הלחץ אלא האמונה בצדקת הדרך, הרצון לנצח, לעזור לחבריו, להציל את המולדת.  בכל סיטואציה שרק נבחר, הסטרס והצדקתו יהיו החלופה הפחות טובה להתמודדות עם קשיים, אמיתיים או לא.

ט. נראה שניתן דגש רב מידי לזיהוי של הסטרס. הזיהוי הוא חשוב, אולם רוב האנשים הנמצאים בדרגה כלשהי של סטרס יודעים לזהות זאת ומבחינים בסימפטומים. הם אולי לא עומדים על החסך ההשקפתי שלהם שצריך לשנות, אך הם מרגישים בסבל שנגרם להם כתוצאה מהרגשות השליליים ובתסמינים הגופניים.

הבעיה העיקרית בדחיית הסטרס היא בדרך כלל לא בזיהוי אלה בבחירה להיגמל ממנו. קשה לנו לבחור לא להתכרבל בתוך עצבות או מחשבות על מה יהיה. פתרונות כמו צמיד היד יכולים להיות נהדרים לא בהכרח לזיהוי אלא לסיוע בהחלטה הנחושה של האדם להיחלץ מהסטרס. הם עשויים להוות עבורו תמרור מחייב שלכאורה לא ניתן להתעלם ממנו.

י. התמודדות. הדגשים חשובים בהתמודדות עם סטרס שהוזכרו בתוכנית (והיו צריכים לזכות לעמוד במרכזה ולא רק כאזכור אגבי):

• ללמוד לשחרר את הצורך בשליטה זה ללמוד לחיות את הרגע. לחיות את התהליך ולא את התוצאות. מהזווית האמונית, לשחרר את הצורך בשליטה קשור קשר הדוק לביטחון בבורא.
• נתינה לאחר עוזרת להתמודדות עם סטרס מאחר והיא גורמת לאדם להפסיק לחשוב על עצמו ולהציב את עצמו במרכז.
• משמעות וחיים עם תחושת שליחות מתמירים את הסטרס למוטיבציה, התרגשות ורצון בהגשמה.
• מאמץ חשוב הוא בהסרת הגורם המאויים, האגו, על ידי דחיית כל עיסוק בשאלות מיותרות וחסרות ערך כגון: מה חושבים עלי, מי אני, מה השגתי ומה לא, ושאר מיני שאלות מבלבלות. נהוג לומר כי טובה פעולה אחת מאלף אנחות לא רק לטובת הפעולה אלא בעיקר לטובת הבריאות הנפשית.
• בשונה ממה שלכאורה עלה מהתוכנית, אי אפשר להסיר שאלות אלה אחת ולתמיד. זו לעולם תהיה התמודדות קשה, אתגר שהוא העיקרי בחיינו.
• מדיטציה היא בהחלט כלי חשוב להתמודדות עם סטרס, אולם, לפחות ברבדים מסויימים ומוקדמים של תרגול, זהו אינו כלי שמטפל בזווית הראיה, בתפיסה השכלית, במקור לסטרס, אלא בלבוש הנפש, במחשבה. גם תזונה נכונה היא בעלת ערך רב, אבל גם היא אינה מחליפה את שינוי זווית הראיה והאופן שבו אנחנו תופסים את החיים.

(באדיבות אתר התבוננות)