תחת השם "נעשו טעויות אבל לא שלי" (הרקורט 2007) מסבירים הפסיכולוגית קריל טרוויס והפרופסור לפסיכולוגיה אליוט ארונסון את המנגנון הפסיכולוגי שמאחורי ההצדקה העצמית, שגורמת לאנשים להיות משוכנעים שמה שעשו היה הדבר הטוב ביותר שיכלו לעשות (כולל כל הטעויות והשטויות כולן).
 
לדבריהם, תהליך ההנמקה הלא הגיוני שלאחר המעשה השגוי הוא הדיסוננס הקוגניטיבי. "המתח שנוצר בכל פעם שאדם מחזיק בשתי תפיסות (רעיונות, אמונות, עמדות) שאינן עקיבות מבחינה פסיכולוגית: א. המעשה שעשיתי גרר תוצאות גרועות. ב. אני תמיד צודק ולא יכול להיות שטעיתי".
 
הדיסוננס גורם לאי נוחות נפשית, מסבל קל ועד לתסכול קשה. בניסיון להקל על הסבל, מגיעים רוב האנשים להצדקה עצמית. הם יטוו מערכות מורכבות להפליא של עיוות ההיגיון הפשוט, עד שיצאו לבסוף "צודקים".
 
רק במקרים נדירים, טוענים השניים, יאמר אדם "טעיתי" ויבקש סליחה. ומה קורה אז? באופן מפתיע סולחים לו והכבוד אליו גובר!
 
האם צריך להיות פרופסור לפסיכולוגיה בכדי לעלות על החידוש המדהים הזה? לא אם אתה יהודי. הודאה בטעות הנה אחת הפעולות היומיומיות השכיחות ביותר של האדם המאמין. פעמיים ביום (בתפילות שחרית ומנחה) ופעם אחת בלילה (בקריאת שמע שעל המיטה), מתוודה המתפלל על רשימה ארוכה של עשרים וארבע הגדרות כלליות של טעויות קשות, לפי סדר הא"ב (אשמנו, בגדנו וכו'), מבקש סליחה ומשווע לישועה מיצרו הרע שגרם לו לחטוא. בלי תירוצים, ללא כל ניסיון להצדקה עצמית ובהבטחה כנה לעשות הכול שלא לחזור על הטעות שוב.
 
אפילו ביום הכיפורים מותנית הזכייה במחילה האלוקית על מעשים שחטאנו כלפי הזולת – רק אם הקדמנו לבקש מחילה ישירות מהאדם בו פגענו.
 
התהליך הנפשי העמוק היומיומי הזה מאפשר חוויה של ניקיון נפשי ומאפשר התחלה מחודשת אופטימית ושמחה, ללא החסימות הנפשיות והגופניות שמצוקת הדיסוננס יוצרת לאורך זמן. התהליך אינו קל וברגע של כנות יכול לבוא גם בתוספת בכי של חרטה. אך הבכי הזה "מכבס" את הנפש וטוב לבריאות הנפשית והגופנית. ולכן התשובה היא תהליך משמח בעיקרו. שמחה גדולה על שזכינו לצאת מן החושך ולהתקרב לאור האמת.
 
הגאולה הנפשית האישית המושגת לאחר תהליך החזרה בתשובה מזרזת מאוד את הגאולה האמתית והשלמה והיא בעצם חלק ממנה. כי עוד ועוד גאולות פרטיות כאלה הן שמצטרפות לאוסף הכללי של גאולת העולם כולו.