צריך להודות על האמת. פייסבוק פוגע בבלוגוספירה. כדי שסטטוס יהפוך לפוסט הוא זקוק להשקעה והצדקה. הגיע הזמן לאזן, ולכן ייבאתי סטטוסים, הקשורים לעבודת הנפש, שפרסמתי בתקופה האחרונה בפייסבוק, לרשימה הזאת. היתרון של הסטטוסים הוא שהם דוחסים עקרונות משמעותיים בתורת הנפש לפסקה אחת או שתיים. זה גם החיסרון שלהם. הנה הם לפניכם:
 
שאלו פעם את אחד מראשי החסידות מדוע עניים הנכנסים אליו לפגישת יחידות שוהים זמן קצר בלבד, ואילו כאשר נכנס עשיר הוא שוהה בחדר זמן רב. וענה, כאשר נכנס עשיר לוקח זמן רב להוכיח לו שלאמיתו של דבר הוא אינו אלא עני.

***

מהי השגה פנימית? השגה פנימית היא יותר מאשר הבנה שכלית. בהבנה שכלית רגילה השכל מכריח את הלב לנטוש נטיות רגשיות בעייתיות. אנחנו מבינים שהתנהגות מסוימת, התפרצות, חרדה או עצבות, אינם טובים לנו. אנו מבינים מדוע ומתעקשים לכוון את הלב אחרת. הבעיה היא שמרוב חסמים, לא תמיד זה מצליח. במצב של השגה פנימית מאיר אור המוח בלב ללא חסמים. הלב בעצמו חפץ ברגשות מתוקנים. בדרך זו מתגלים כוחות הנפש הפנימיים והנטייה הבריאה של הנפש.

על-פי המשך תער"ב ש"פ וישלח תער"ג.

***

שכחה היא לא מחלה. היא ביטוי להעדפה.

בטבע האדם לשכוח כעבור זמן מה שאינו לפי רוחו. הזיכרון לעומתו, ובניגוד לדעה הרווחת, הוא חסר גבולות. דבר שנוגע לנו, לפנימיות הנפש, הרי נזכור אותו תמיד. על-פי התניא היומי, דבר השייך ל'קליפה' לאינטרסים חולפים, סופו שישכח. לא כן דבר שנוגע לנו.

במילים אחרות, שכחתם שלבן הזוג יש יומהולדת או אתגר חשוב בעבודה? כנראה אתם מרוכזים יותר מדי בעצמכם ובטרדותיכם.

לכן גם מבקשת אסתר – כתבוני, זכרוני, לדורות. אם אתם לא חוגגים כהוגן בפורים, כנראה שהמסר הפנימי של פורים לא מספיק נוגע אליכם.

***

איך תדעו שאתם אוהבים? כשלא תראו את החסרונות בבני הזוג.

"מעשה באדם אחד שנשא אשה גדמת, ולא הכיר בה שהיא גידמת עד יום מותה" (שבת נג, ב).

משמע כך וכך שנים חי עמה, ובכל אותם שנים לא רצה לראות אותה כגידמת. ולוואי וכך נאהב.

***

"מרובים צורכי עמך ודעתם קצרה," קובע הפיוט. מדוע מרובים הצרכים? על-פי בעל התניא מפני הדעת הקצרה. דעת קצרה היא חוסר יכולת להתחבר למה שיש, לכן היא גוררת תלונות והעדר שביעות רצון. מי שהוא בעל דעת רחבה לא חי בתחושת חיסרון ולכן יש לו את כל צרכיו.

דעה רחבה מובילה ל-"וטוב לב משתה תמיד". "טוב לב" הוא זכאות להיות בשמחה כל העת המוענקת למי שדעתו רחבה, על-פי הגמרא.

הרמ"א קובע שהיום, פורים קטן, יש להרבות קצת במשתה ובשמחה, מתוך שביום זה יש הזדמנות להרחיב את הדעת. כלומר לא לשפוט את החיים על-פי מה שחסר בהם אלה על-פי מה שיש בהם.

***

"יכריחהו להיות חופשי", קובע רוסו.

"ומי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו", אומר הרמב"ם היומי, "בית דין כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות, עד שיתן מה שאמדוהו לתת".

כי הצדקה היא קודם כל בשביל הנותן, כדי לשחרר אותו מתחושת בעלות ויישות ולכן גם מהכיווץ.

אבל מי שנותן יותר מהראוי לו – צריכים לברוח ממנו הגבאים ואסור להם לבקש ממנו צדקה.

***

מספרים שבניהם של אדמו"רים היו צריכים ללמוד לקראת בר-המצווה שלושה מאמרים. מאמר אחד הם היו נושאים בפני הקהל הרחב באירוע, במטרה להרגילם לדבר בציבור. את המאמר השני הם היו אומרים בפורום מצומצם, בפני אביהם בדרך כלל. במאמר השלישי לא היה שימוש ציבורי.

רק שהם אף פעם לא ידעו איזה מאמר יאמרו היכן.

נדמה לי שאחת המטרות של הלימוד הזה היא להחדיר בנערים שלא הפומביות והחשיפה הופכים תוכן מסוים לחשוב יותר או פחות.

נזכרתי בכך כי זה כמה ימים שאני מפרסם סטטוסים ללא שום לייק או תגובה. ניחא אמרתי. העיקר הלימוד. רק עכשיו גיליתי שאני על מצב – "רק אני יכול לצפות".

***

סטרס הוא מנוע לצמיחה? הטענה הזאת, הזוכה לפופולריות רבה, חוזרת אצל חוקרים וביולוגים אך מככבת גם בהרצאות המוניות (ראו את מספר הצפיות בהופעה של Kelly McGonigal), וכפי שאנחנו רואים גם אצל רבנים.

שורש הבעיה נעוץ בכך שאפשר ללמוד בצורה מאוד מוגבלת מלובסטרים או עכברי מעבדה על נפש האדם. היסודות הנפשיים האנושיים הרבה יותר עמוקים ומורכבים מאלה שעולים מתצפית על תגובות בעלי חיים.

לגופו של עניין, קושי והתמודדות עם אתגרים הם בהחלט מנועי צמיחה. סטרס, לעומת זאת, הוא מקור לכיווץ וכלי הנעה גרוע במיוחד. הוא נובע מבריחת המחשבה לשאלות טורדניות, לעיסוק בתסריטים מיותרים ומחוסר יכולת למקד את כוח הדעת ברגע הזה.

תחשבו על חובש בפיגוע רב נפגעים. לחץ לא יהפוך אותו למטפל טוב יותר. הלחץ ימנע ממנו את שיקול הדעת. הוא יעבור בזריזות מפצוע לפצוע כי מקור ההנעה שלו הוא לא הסטרס, אלא הרצון להיטיב.

תחשבו על לוחם בקרב. הלחץ יהיה כסכי עיניים עבורו ויגרום לו לראות את הזירה בצורה הרבה פחות בהירה. הלחץ יכווץ אותו ויחייב אותו להתגבר עליו. מקור ההנעה שלו צריך להיות לא הלחץ אלא האמונה בצדקת הדרך, הרצון לנצח, לעזור לחבריו, להציל את המולדת.

בכל סיטואציה שרק נבחר, הסטרס והצדקתו יהיו החלופה הפחות טובה להתמודדות עם קשיים, אמיתיים או לא.

***

אם היו מודיעים לכם שמחר, חס ושלום, יסתיימו חייכם, מה הייתם רוצים לעשות היום?

תחשבו על אותו דבר, ותעשו אותו היום!

כך על-פי הרמב"ם היומי (מיום שישי) מי שאמר הרי אני נזיר יום אחד לפני מיתתי, כלומר יום לפני מיתתי אעצור להתחבר, להתבונן, לעשות תשובה, הרי זה נזיר לעולם, שמא ימות למחר ונמצא שהוא נזיר היום.

רק הערה אחת: אם אתם רוצים מאותם הדברים הכלים ונפסדים, זה לא בטוח יעבוד.

לא קראתי את "הלב הנבון" של קורנפילד ולכן אינני יודע להשוות.

***

בחסידות המושג הרווח הוא "הלב המבין". הלב המבין הוא זה שהוראות השכל מאירות בו ומעוררות את הרגשות. כשהלב מבין, ההבנה של הדבר, של כל דבר, היא לא קרה ומרוחקת. זוהי הבנה המעוררת התרגשות ולכן גם שייכות.

הלב המבין מתגלה כשאין אטימות או חסימות רגשיות בין המוח ללב.

דוגמה? אני מבין שכל רגע הוא יחיד, מיוחד ולא יחזור שוב. זה גורם לי לחיות כך כל רגע? לא. הסיבה שאני נוטה לחוש שחיקה ושיגרה יותר מאשר התחדשות היא כי המוח מבין. הלב עוד לא. בין המוח ללב יש חסימות רבות, ובהן הכמיהה לדבר הבא, החשש מחוסר ודאות וכו'.

אחד האתגרים הגדולים של האדם הוא להסיר את אותן חסימות ולאפשר ללב להבין.

***

באמצע בניית מערך שיעור בנושא שמחה.

אני לא יודע אם אמרו את זה כבר, אבל בתחום תורת הנפש, שמחה היא אחד הנושאים המעמיקים ורציניים ביותר.

***

"הלב הוא הצייר של המידות" מדגיש רבי נחמן. לכן בפי המאמינים הקב"ה נקרא גם לב או לבבי.

אחד הפירושים הוא שאנו מבקשים לא למצוא את המידות, החיות, ההתרגשות והשמחה בדברים הגשמיים, ב"כסף וזהב". הסיפוק מאלה הוא לעולם זמני ולאחריו מתעוררת תחושת חסך.

אנו רוצים התעוררות עמוקה ואמיתית יותר. כזאת שהיא בלתי מותנית ובלתי מוגבלת בזמן ובמקום ותתיר לנו להתעורר ולהתרגש בכל זמן ובכל תנאי.

(בעל התניא, הקצרים, ויקהל)

***

בכל הענפיים המוסריים והנפשיים, המכשול הכי גדול של האדם הוא אהבה עצמית, כך על-פי גדולי החסידות. ב"אהבת עצמו" אין הכוונה לאמונה של האדם בעצמו ובכוחותיו. הכוונה היא לאטימות ועיוורון של האדם מלראות את חסרונותיו ושגיאותיו, וממילא להעדר רצון לתקנם.

"על כל פשעים תכסה אהבה", נאמר במשלי. בחסידות מפרשים כי בזכות האהבה של האדם לעצמו הוא מוחל לעצמו ומתיר לעצמו דברים שלא היה מקבל אצל זולתו. אהבה זו אינה מספיקה כדי לבטל טעויות וכישלונות אך היא בהחלט מכסה עליהם.

***

הנחת היסוד שמציב רבי יוסף-יצחק ב"כללי החינוך וההדרכה" היא שכל אחד יכול להשתנות. גם מי שנטיותיו רעות, הן מצד תולדתו והן מצד הרגלים שרכש לעצמו, יש לו את היכולת להסיר מעליו את המידות הקלוקלות, ואף להפכם "מרע לטוב וממגונה לנאה".

הכוח להשתנות נטוע בכל אדם, מעצם בריאתו. אולם הוא תלוי, ראש לכל, בבחירתו ובנכונותו להתאמץ ולהקריב כדי להשתנות.

החסם העיקרי המעכב את השינוי הוא שאנו לא מאמינים בו. אנו מתאהבים במידות המגונות, בכעס, בעצבות, ולא בוחרים לגלות תחתיהן מידות נאות. וכשאנו לא בוחרים להשתנות, איך נאמין בצעירים, "המתחנכים", שהם יכולים להשתנות?

***

שקרן ותיק מורגל לתלות כל דבר בעצמו. שקרן שאינו ותיק כל-כך אינו תולה את הדברים בעצמו אך נותן לשומעים להבין כאילו זה מעצמו.

מכאן מתברר מדוע כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.

כשאדם מייחס דברים לאומרם הוא מביא גאולה לעולם, כלומר מגלה את ההעלם שבעולם, שהוא ההעלם העצמי שבו. בדבריו הוא מגלה את פנימיותו ואינו נזקק למשוך ההערכה בדרכים שאינן ישירות.

הריי"צ מספר על תורה בשם הבעל-שם טוב שלמד בצעירותו.

(באדיבות אתר התבוננות)