הלוגותרפיה או השאיפה למשמעות של ויקטור פרנקל מציגה לא מעט קווי דמיון לגישה העולה מכתבי בעל התניא בהיבטים של תורת הנפש. אם על-פי פרופ' חביבה פדיה, בעל התניא השפיע עמוקות על פרויד, בצורה לא מודעת, כנראה שמחקר מעמיק היה מגלה השפעות רבות, מודעות ולא מודעות, של תורת החסידות על ויקטור פרנקל.
למרות שפרנקל עצמו נדרש להיבטים הדתיים העומדים ביסוד הלוגותרפיה שפיתח, ברשימה זו אני רוצה למעט את הדיון בתשתית התיאולוגית ולהצביע באופן ראשוני וכללי על כמה נקודות דמיון ושוני בכל הנוגע לגישה הטיפולית של פרנקל לזאת העולה מכתבי בעל התניא.
א. נתיב הריפוי העצמי – התעלות מעל עצמו והתנתקות מעצמו
נקודת הדמיון אולי הבולטת ביותר היא שבלוגותרפיה, כמו בשיטת בעל התניא, נתיב הריפוי מצוי ביכולת של האדם לא להיות ממוקד בעצמו. שם, ביציאה מעצמך, מסתתרים מימי הבריאות הנפשית ולא ב"חפירות" מיותרות. המשמעות של האדם היא מחוץ לעצמו האגוצנטרי.
הרהורי יתר או השתקעות יתר של אנשים השקועים בעצמם הם מתכון בטוח לאיבוד המשמעות, ולבלימת הספונטניות והחיוניות.
על-פי בעל התניא ההרהורים הרעים, העצבות, החרדות ויתר המרעין בישין, עולים כחלק מהמאבק הפנימי שבאדם, כמעט ללא שליטה. המבחן של האדם הוא עד כמה הוא מסיח דעתו מהם. עד כמה הוא מצליח להזיז את עצמו ולדבוק במחשבה הטובה. וכך בלשונו:
אלא מיד בעלייתו לשם דוחהו בשתי ידים ומסיח דעתו מיד שנזכר שהוא הרהור רע ואינו מקבלו ברצון אפילו להרהר בו ברצון וכל שכן להעלותו על הדעת לעשותו או אפילו לדבר בו. כי המהרהר ברצון נקרא רשע באותה שעה… וכן בדברים שבין אדם לחבירו מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינא ושנאה חס ושלום או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו. ואדרבה המוח שליט ומושל ברוח שבלבו לעשות ההפך ממש.
ההרהור הרע, המחשבה החרדתית, הם ברירת מחדל. הם תמיד יתעוררו במחשבה. המבחן של האדם הוא עד כמה הוא מונע מעצמו להתפלש באותו הרהור, באמצעות טכניקות שונות ומגוונות. עד כמה ההרהור נותר איום חיצוני לו ולא חלק ממנו.
גם על-פי פרנקל האדם מתחיל לשקוע כל אימת שהוא מהרהר אודות עצמו. לכן הפתרון הוא ביכולת האנושית "להתעלות מעל עצמו."
"תכונת ההתעלות מעל עצמו טבועה בקיום האנושי. היות אנושי פירושו תמיד להיות מכוון וקשוב כלפי משהו או מישהו שאינו אתה עצמך.[i]
באותה משהו חיצוני לאדם מקופלת המשמעות. על-פי פרנקל הלוגותרפיה לא מתאימה לכל המטופלים, והיא מומלצת לאחדים ואינה מתאימה לאחרים. אולם למרות הסתייגות זו, לדידו הקיום האנושי תלוי על בלימה. אדם חסר משמעות בחייו לא זו בלבד שהוא מסכן, אלא שהוא בקושי כשיר לחיים. כשהאדם הוא לעצמו הוא איננו יציר אנושי ממש. המשמעות, אותה התכוונות, היא גילוי הטעם לחיים העוזרת לאדם לקבל החלטות על-פי המשמעות שהוא מגלה. ללא משמעות האדם חיי חיים אגוצנטריים ונידון לאומללות.
ב. הקונפליקט נותר מתחת לפני השטח?
גישת בעל התניא אינה מכוונת בהכרח לטפל בגורמי המחלה. בדרך כלל הטיפול הוא לא במחלות האדם, אלא בדעה שהוא מגבש לעצמו על העולם. שינוי זווית הראייה ממילא יביא לריפוי. לנטיות השליליות בכמה מובנים אין ממשות ולכן אין סיבה לתת להן קיום. יש להדליק אור ולא להיאבק בחושך. השיפור של האדם בהתמודדות עם מתחים, עצבות וחרדות עשוי להיות מיידי גם מבלי לפתור את "הקונפליקט מתחת לפני השטח". הקונפליקט הזה יישאר שם לתמיד. אחת הדרכים לנצח בו היא להכיר בו כקונפליקט מובנה, כמבחן חיים, ובערך הניצחון בכל רגע ורגע על ידי דחיית המחשבות הזרות. באופן כללי ניתן לומר כי אחד המכשולים העיקריים בעבודת הנפש הוא הרצון לפתור את כל הקונפליקטים לפני שנרשה לעצמנו להיות מאושרים.
גם על-פי הלוגותרפיה "רבדים עמוקים יותר", "תפקוד נאות ברמה שטחית" ושאר המושגים הפרוידיאניים הם מושגים תיאורטיים ולא נתוני תצפית. במילים אחרות צריך להיזהר מלאנוס באמצעותם כל הבנה של מבנה הנפש.[ii]פרנקל מעלה דוגמה בהקבלה לרפואת הגוף. לדבריו אף אחד לא יתלונן אם הרופא לא יטפל בכיס מרה נגוע אלא רק יסלק אותו.
ג. שליחות או משמעות?
חייבים להודות. רעיון המשמעות בלוגותרפיה הוא רב עוצמה אך גם חמקמק. אמנם המשמעות משתנה מאדם לאדם אך לדברי פרנקל היא נמצאת שם בעולם. משמעויות מגלים, לא ממציאים. על-פי פרנקל האדם אינו ממציא, כפי שטוען סארטר את האידיאלים והערכים בחייו. האדם אינו ממציא את עצמו. היחס הנכון אל משמעות היא כאל דבר שיש לחפש אחריו ולא דבר שיש לתתו.[iii]
יחד עם זאת, האפשרות לטעות באימוץ משמעות אינה פותרת מהחיפוש אחר משמעות.
האתגר הגדול של המטפל בשיטת הלוגותרפיה הוא לא להצביע למטופל על המשמעות. אלא לדחוף אותו לחיפוש אחר המשמעות. החיפוש הוא העיקר.
בגישת החסידות המשמעות היא אכן שם בעולם ובאדם, ובהחלט יש לדחוף את האדם לחפש אותה. אולם המשמעות איננה דבר ערטילאי. זוהי שליחות של הנשמה בעולם. כל נשמה יורדת לעולם להגשים שליחות מסוימת, והיציאה של האדם מעצמו נועדה לעזור לו לזהות את אותה שליחות של הנפש האלוקית על-פני האגוצנטריות של הנפש הבהמית. על "המטופל" בשיטת בעל התניא לצאת לעולם ולבחון בכל רגע ורגע מהי שליחותו ומה עליו לעשות כדי להגשימה. אותה שליחות קיימת בממד ההורי, הזוגי, העסקי. השליחות מעניקה לחיים את משמעותם וצובעת אותם בצבעים עזים של התרגשות וחיות.
ד. שליחות נצחית
פרנקל מספר שבמחנה ריכוז, אחד מהארבעה בהם היה אסור, ראה גופה של אשה שהתאבדה. בין חפציה היתה פיסת נייר ועליה המלים: "רב עוצמה מן הגורל הוא האומץ להשלים עמו".[iv] המשפט הזה, שהאשה לא עמדה בו, היה אמור להעניק לה משמעות. בעל התניא כנראה לא היה מקבל את הניסוח, למרות המשמעות המקופלת בו. על-פיו אפשר היה לומר כי רב עוצמה הוא הגורל אולם הניסיון לגלות את הכוח העומד מאחורי המציאות, את השליחות של האדם בתוך ממדים של סבל בלתי אנושי, הם המבטאים אומץ רב יותר.
בעל התניא תובע מהאדם את השינוי, את לקיחת האחריות לחייו. הוא איננו קורבן של הנסיבות.
בהקשר זה פרנקל מנסח משפט יפהפה:
ברגע שאנחנו מתייחסים אל האדם כאל קורבן של נסיבות והשפעותיהן, אנו חדלים מלהתייחס אליו כאל אדם ובנוסף פוגמים בעצם שאיפתו להשתנות.[v]
השליחות איננה תלויה בכמות אלא באיכות. היא מתממשת בדרך כלל על-ידי פעולות קטנות ותשומת לב לדברים הקטנים. השליחות, כמקור למשמעות, אינה מחכה לרגע כלשהו בעתיד. היא קיימת בכל רגע ורגע. מאחר והשליחות חושפת את כוח הבורא האינסופי בתוך העולם הסופי והמוגבל, השליחות היא נצחית. היא אינה תלויה באורך החיים ובאיכותם, אלא ביכולת לזהות את הדופק הפנימי שלהם ולצאת מתוכם לפעולה.
אם החיים הם בעלי משמעות, אומר פרנקל בעוד משפט שכמו לקוח מהספרות החסידית, הרי המשמעות אינה תלויה באורכם. ואם הם חסרי משמעות – אין הרבה טעם להאריכם.[vi]
[i] השאיפה למשמעות, עמ' 34; [ii] עמ' 133; [iii] עמ' 76; [iv] עמ' 15; [v] עמ' 91;vi] 94.
