את נס החנוכה אנו מציינים בהדלקת נרות – בשונה מנס הפורים, שלזכרו אנו מצווים (בין השאר) לערוך סעודה. נס פורים היה הצלה מהשמדה גופנית, ועל כן גם ציון הנס הוא בסעודה המשמחת את הגוף. לעומת זאת, נס חנוכה היה הצלה מגזירה רוחנית – "להשכיחם תורתך", ועל כן גם זיכרון הנס הוא בדרך רוחנית משהו – הדלקת אור.
 
בתורת החסידות מואר היבט עמוק יותר בעניינו של חג החנוכה: סעודה מורכבת מלחם ומים – מזון ושתייה. לפעמים נוספים גם מטעמים, שאותם מסמל היין. לחם ומים חיוניים לקיום האדם. הם מסמלים את החלק המרכזי בתורה, שמורה כיצד לחיות ולנהוג כיהודים. היין אינו צורך קיומי אלא מוסיף שמחה ותענוג. הוא מסמל את תורת החסידות, שבאה להוסיף שמחה ועונג בעבודת השם.
 
מרכיב נוסף של מזון הם משפרי הטעם, שאותם מציין השמן. השמן משביח מאכלים ולא נועד להיאכל בפני עצמו. הוא מסמל רובד טמיר ונשגב בתורה, שכביכול לא יכול 'להיאכל' – להתגלות בפני עצמו, אלא כמשהו שמשביח ומעשיר את טעמם של כל חלקי התורה.
 
חנוכה, חג השמן, הוא חג המקביל לאותם סודות טמירים ונשגבים בתורה. כדי לסמל את הייחודיות הזו אין אנו מצווים בחג זה לערוך סעודה כמו בפורים וביתר החגים, אלא מציינים את הנסים בשימוש המעודן יותר של השמן – הדלקת נרות. 
 
הגילויים הרוחניים הגדולים של חג החנוכה התחדשו דווקא מתוך החשכה רוחנית שהמיטו גזרות יוון. הגילויים נועדו לתת כוח להתמודד עם החושך הרוחני. וכך גם בתקופתנו, בשלהי הגלות, בה מתגברת והולכת החשכה הרוחנית – התגלתה אלינו תורת החסידות. היא נועדה להעניק את הכוח להתמודד עם תמורות התקופה ולהכשיר אותנו לקראת הגאולה השלמה שתבוא תכף ומיד.