ביהדות יש משמעות רבה לשם של כל דבר. אפילו השם שבוחרים הורים לילדיהם מגיע על פי תורת הקבלה באמצעות 'נבואה קטנה'. מין הארה שמימית שמכוונת לבחור את השם המתאים ביותר לבן או לבת.
 
אם כזו ההתייחסות לשם של ילד פרטי, קל וחומר כאשר מדובר בשם של עניין כללי. למשל, שם שניתן לחג אותו חוגגים כל עם ישראל. שמות החגים לא נבחרו באקראיות, אלא משמעות עמוקה טמונה בכל אחד ואחד מהם.
 
אנו נמצאים כעת בעיצומו של חג החנוכה. הסיבה העיקרית שבגללה אנו חוגגים אותו היא נס פך השמן. הפך הקטן שנמצא טהור הכיל שמן בכמות שנועדה להספיק ליום אחד, ונעשה נס והשמן דלק במשך שמונה ימים. הנס קבע את אורכו של החג ואת הצורה שבה אנו מציינים אותו – בהדלקת נרות. הוא גם הסיבה למנהג לאכול בחג מאכלים עתירי שמן.
 
אמנם אנו מציינים גם את ניצחון המכבים על היוונים ומזכירים זאת בתפילות החג, אולם הניצחון היווה סיבה לחגוג יום אחד לכל היותר. נס פך השמן וציון הנס הם הציר המרכזי של החג והם אלו שגם עיצבו את שמו – חנוכה.
 
מעניין לציין כי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו מכנה את החג בשם הנפוץ עד היום: "חג האורים". אך השם היהודי ה'רשמי' היה ונשאר חנוכה, כפי שהוא מכונה בתלמוד הבבלי.
 
*
 
כיצד בדיוק מתבטא הנס בשם חנוכה? על כך ישנם כמה וכמה הסברים. על פי אחד הפופולריים שבהם, מהווה השם ראשי תיבות, שגם מכריעים מחלוקת הקשורה להדלקת הנרות: ח' נרות והלכה כבית הלל.
 
המחלוקת היא בין בית שמאי לבית הלל – כיצד מדליקים נרות בחנוכה. לדעת בית שמאי – "פוחת והולך": בלילה הראשון מדליקים את כל שמונת הנרות, בלילה השני שבעה נרות וכן הלאה. בית הלל לעומתם סוברים – "מוסיף והולך": בלילה הראשון מדליקים נר אחד, בלילה השני שני נרות וכן הלאה. הלכה נפסקה כבית הלל, כפי שאנו מדליקים היום.
 
המחלוקת אינה ענין טכני גרידא. כמו כל המחלוקות בין חכמי ישראל, גם זו מבוססת על רעיון מהותי: בית שמאי מגדירים את ההווה על סמך מה שנכון להיות בעתיד. לכן בכל יום סופרים את הימים שנותרו את סוף החג ומדליקים נרות כמספרם: ביום הראשון – לפנינו כל שמונת ימי החג, ביום השני – רק שבעה ימים וכן הלאה. ככל שמתקרבים לסיום החג ונותרים פחות ימים נחלשת ומתפוגגת ההתלהבות מהחג, ובהתאם – אנו מפחיתים את מספר הנרות שמדליקים.
 
בית הלל, לעומתם, מעריכים את ההווה לפי מה שנצבר בפועל. ביום הראשון 'יש' לנו יום אחד של חג, ביום השני – שני ימים וכן הלאה. מספר הנרות שאנו מדליקים תואם למספר הימים שכבר 'יש' לנו, ולפיכך אנו מוסיפים בכל יום נר אחד, עד ליום האחרון בו מדליקים את כל החנוכייה.
 
*
 
כאמור, וכידוע לכול – נקבעה ההלכה כבית הלל. בכך מובע מסר חשוב: כאשר יהודי חש כי הוא שרוי בחושך רוחני, הוא עשוי לחשוב לאן הוא שואף להגיע בעתיד וכתוצאה מאותן מחשבות עתידניות להתעורר בהתלהבות (בסגנון בית שמאי)  ולנסות בכל כוחו להגיע לשם. אולם התלהבות ראשונית כזו עלולה להתפוגג די מהר.
 
הדרך הנכונה היא לפעול מכוח ההישגים שכבר נצברו ולהמשיך לצבור אותם צעד אחד צעד. ללכת בדרך של "מוסיף והולך" – כבית הלל – ודווקא כך להרבות אור בעצמו ובסביבתו ולגרש את החושך.
 
הרבי מליובאוויטש מלך המשיח מלמד כי זוהי הדרך להביא את הגאולה. לפעול בהתמדה ולהתעלות צעד אחר צעד, לכבוש יעד ועוד יעד, וכך להכשיר את הקרקע לקראת אורו הגדול של משיח, שיאיר לכולנו  תכף ומיד ממש.