פרופ' חביבה פדיה טוענת בספרה החדש והמרתק, קבלה ופסיכואנליזה, ש"עם כל הפערים המתבקשים בין תמונת עולם דתית למחולנת", ישנו דמיון עקרוני בין תורת בעל התניא לזאת שמציע פרויד.
כמעט בכל רשימה שתרכיבו, זיגמונד פרויד (1856-1939) יתפוס מקום של כבוד כאחד המשפיעים החשובים על ההגות המערבית במאה העשרים. מגמתו, להעתיק את תורת הנפש לתחום המדעי ורוחב היריעה של עבודתו, מציבים אותו במרכז של כמעט כל דיון בתחומי הפסיכולוגיה והפילוסופיה במאה האחרונה. גם מבקריו הקשים ביותר של פרויד אינם מתכחשים לתרומתו.
אחת הטענות המעניינות בספרה החדש והמרתק של פרופ' חביבה פדיה, "קבלה ופסיכואנליזה", היא שפרויד הושפע באופן עמוק ומהותי, אם כי לא בהכרח בצורה מודעת, מתורת הנפש של בעל התניא.
פרופ' פדיה, חוקרת בינתחומית מוערכת, אבל גם סופרת, משוררת ומנהיגה רוחנית רבת השפעה, אינה בודקת את זיקותיו והשפעותיו של פרויד אך ורק לפי האזכורים בהם הוא משתמש. המתודולוגיה שלה רחבה יותר. לטעמה יש לבחון גם השפעות "מודחקות" על פרויד. אותן השפעות מודחקות הן חלק מהמטען היהודי-חסידי "שריחף באוויר ובאטמוספרה של הסבים של פרויד, והיה נגיש וזמין לו – גם אם באופן לא מודע – בהמשגותיו הראשונות".
על-פי פרופ' פדיה, המבנים התיאורטיים שמעלה פרויד ותפיסת הדואליזם, או "אוריינטציית החיצוי" המונחת ביסוד משנתו, תואמים להפליא תפיסות יסוד שמציע רבי שניאור-זלמן בספרו.
עם כל הפערים המתבקשים בין תמונת עולם דתית למחולנת – ישנו ללא ספק דמיון עקרוני בין סכמה טופוגרפית זו שמציע פרויד בשלבים המוקדמים יחסית של הגותו, לבין תורת הנפש של רבי שניאור זלמן כפי שניסח אותה בראשית המאה התשע-עשרה. (עמ' 103)
בהכללה רחבה התפיסה הבסיסית של רבי שניאור-זלמן המוצגת בספר התניא היא של מאבק נפשי, דואליזם קוטבי בין שתי נפשות הנאבקות ביניהן כל העת. הסגולה לבריאות נפשית, המצב הנפשי הרצוי, הוא ניצחון של נפש אחת על אחרת. הנפש האלוקית, הכמהה ליוצרה, צריכה לגבור על הנפש האגוצנטרית המונעת ממניעים אינטרסנטיים. שם, בניצחון הזמני הזמני הזה של נפש אחת על רעותה מקופל האושר האמיתי והגשמת תכלית האדם. את הניצחון הזה אפשר להשיג בעיקר על ידי התבוננות ודחיקת המחשבות הזרות. פרופ' פדיה מקבילה בין שני המושגים הללו, התבוננות ומחשבות זרות, למושג הרפלקסיה ול"אבחון האסוציאציות החופשיות" אצל פרויד.
אם נרחיב את המשתמע מטיעונה של פרופ' פדיה, אזי אפשר לומר כי אם נחפש נוכל למצוא עקבות של השפעת תפיסת תורת הנפש הייחודית של בעל התניא על אופני הטיפול וההבנה של הנפש בעולם המערבי. השפעות נוספות של בעל התניא עליהן הייתי מצביע הן למשל ניסוחו של מרטין בובר באמצעות תורת הנפשות את היחסים הבין-אישיים, ואת הגותו של פרופ' שלמה גיורא שוהם, זוכה פרס ישראל, שהוסיף לאותם יחסים קומה שלמה וניתח באמצעות תיאוריית הדואליזם מאפייני חברות ותרבויות שונות.
מחקר משתתף
ספרה החדש של פדיה הוא ספר מרתק ומעורר מחשבה. זהו אינו ספר מחקרי קלאסי. ב"קבלה ופסיכואנליזה" היא מצליחה להפיק תובנות משמעותיות, ובמקרים רבים פרקטיות, הקשורות לתורת הנפש, מהגותם של גדולי הקבלה והחסידות, ובהם האר"י, הבעל-שם-טוב, בעל התניא ורבי נחמן.
לצד האמור עד כה חשוב לציין כי התרומה שלה להבנת הגותו של בעל התניא רחבה בהרבה מהאמירה המעניינת לגבי מידת השפעתו על כתיבתו של פרויד וממילא על המחשבה המערבית. היא עושה משהו שלא נתקלתי בו מחוץ לעולם החסידות. פרופ' פדיה מציעה סדרה של שמונה "אימוני התבוננות" מעשיים, "פרקטיקות תודעתיות", שנועדו לעזור לאדם לנצח מצוקות נפשיות ולרומם אותו לחיים בעלי משמעות.
את אותן התבוננויות היא לא מנתחת רק כמהלכים רציונליים, שאמורים על-ידי תהליכים שכליים והסקות לוגיות להכווין את הרגשות, כפי שמקובל בחסידות, אלא כסוג של אוטוסוגסטיה. אימון עצמי שנועד להביא לנקודת מפנה ביחס של האדם אל עצמו ואל סביבתו. לרוב ההתבוננויות היא מוסיפה טקסטים מעובדים שהופכים להיות שיח עצמי מכוון.
נוית בראל עורכת הספר ורועי הורן העורך המלווה עשו עבודה נהדרת בלהפוך את הטקסט לקריא וזורם. אני אמנם משוחד, אך אם אני הייתי העורך, הייתי מתעקש להרחיב את שמונת ההתבוננויות הללו, המכונסים סך הכל בעשרים עמודים, לכדי ספר שלם. שכן כל אחת מההתבוננויות הללו, הנבנות קומה על קומה, עשויות להוות בשורה אמיתית בנוגע למסד הטיפולי של בעל התניא, שרק בחלקו ובצורה עקיפה הגיע לעולם המחשבה המערבי.
אחד ממרכיבי ההצלחה של פרופ' פדיה הוא יכולתה להלך בין העולמות מבלי להתנגש עם אף אחד מהם. היא בוודאי איננה חוקרת ביקורתית הנאבקת עם מושאי מחקרה במטרה להפיק רווחים פוליטיים מיידיים. מאידך, היא גם נזהרת, בלשונו של פרופ' יורם בילו, מהממליצים על הספר, מ"ליפול בפחים היקושים של פסיכולוגיזציה חד ממדית מזה והאדרה גורפת של החוויה המיסטית מזה." יתרה מכך, נדמה לי שהיא עצמה לא קוראת את הכתבים הקבליים-חסידיים רק כחוקרת או כמנהיגה רוחנית. היא קודם כל קוראת את כתבי הקבלה והחסידות כאמצעי לריפוי עצמי. ניכר שהיא עברה או עוברת תהליכים עם הטקסט. ומתוך הקריאה הזאת עולים גם ההישגים המעשיים. כך בלשונה, בהקדמה לספרה:
מה שקלטתי מסבי, שאול פתיה, שהיה מכונה "חכם" בקרב בני עדתו – קלטתי בעיקר מהתנהגותו, וכן מתוך שיעורי קבלה או שיחות על קבלה ששמעתי מפיו ומהפעמים שהייתי עדה לפרוש החלום שנתן… אולם אחר כך עברו כל היסודות הפנימיים המסורתיים שקיבלתי מסע ארוך; הם נמסרו לי בצמצום שאכילם כיכולת ילדה, נתרעשו בתהליך של שבירה אחרי שפגשו במערכות הידע האקדמי, אחר כך החלו לשאוף לתיקון: שבתי וצרפתי את הדרך בזיקה למערכות הכתובות הרחבות של הקבלה והחסידות, ובחרתי בחלק מיסודות אלה מחדש מתוך ניסיוני, מלימודי ומתהליך התפתחותי והכרתי במהלך הוראה, מריפוי עצמי ומייעוץ לאחרים..
