התקדמות חץ הזמן הפליאה וסקרנה את האנושות מאז ומתמיד. מדוע הזמן נע תמיד קדימה? למה אי אפשר לשנות אירועים בעבר? ומדוע יש לנו גישה רק אל ההווה והעתיד? תורת היחסות שהכתה את הקהילה המדעית בתדהמה בתחילת המאה ה-20 דווקא הציגה את הזמן כממד סימטרי, בדיוק כמו שלושת ממדי המרחב. כלומר, לפי היחסות אין שום מניעה לנוע בזמן אחורה או קדימה, או לגרום לזמן להתמתח ולהתכווץ. בדיוק כפי שניתן לנוע קדימה או אחורה למעלה או למטה בממדי המרחב. עם זאת, ברור לכולם שמנקודת המבט שלנו, הזמן נע תמיד קדימה בלבד וכי הוא איננו סימטרי בעליל.
 
קבוצה של מדענים מבריטניה וקנדה מציעה כעת תיאוריה רדיקאלית שמאפשרת לפתור את הדילמה. לדבריהם, בנקודת ההתחלה של התהוות היקום המוכר נוצרו שני "יקומים", שבאחד מהם הזמן נע קדימה (היקום כפי שמוכר לנו) ובשני (בחלק הבריאה הנסתר מעינינו) הזמן נע בכיוון ההפוך – אחורה.
 
לדברי אחד החוקרים, ד"ר ג'וליאן ברבור מקולג' פארם בבריטניה, הזמן הוא מסתורי. באופן בסיסי, כל חוקי הפיזיקה הידועים לנו מתנהגים אותו הדבר בכל צורת התקדמות של הזמן, ולא ברור מדוע בעולם שבו אנו חיים הכול הולך בכיוון אחד. היקום מתרחב, אנו מתבגרים, ומידת האי-סדר נראית כאילו היא מתגברת – לפחות בסביבתנו הקרובה. יתכן בהחלט שבמרחב מקביל או אפילו חופף לזה שלנו, הולך הכול הפוך: מתכווץ, מסתדר ונהיה פשוט ומאורגן יותר ויותר, עד ש"נשאב" בסוף בחזרה אל אותה "נקודה" נטולת ממדים וכוללת-כול, שממנה התחיל הכול.
 
רעיון מוזר בתכלית. התורה מספרת ומלמדת שמשהו כזה אכן קורה, אך בשונה מהתיאוריה המוזרה של החוקרים – ההתרחשות היא במישור הרוחני. חלק מהבריאה חש (בטעות) כנפרד ונבדל מאלוקיו, מתפשט הלאה "ומתרחק" מהאחדות האלוקית הבלתי משתנה. חש שהווייתו עצמאית, ואיננו חווה את עצמו כחלק מאותו קיום נצחי כולל כול, שמאפס כל אפשרות קיומית אחרת. זה שלגביו – קיומו או אי קיומו של עולם איננו משנה דבר. התורה מבטיחה שבזמן הגאולה השלמה גם אותם חלקים נידחים עתידים לחזור אל האמת העל זמנית הזו, ובתהליך שמזכיר חזרה מופלאה אל זמן הילדות, העוּבּרות ולמה שהיה עוד טרם יצירת הוולד – עתידה הבריאה לחזור למקורה ו"לאשתאבא בגופא דמלכא". להישאב אחורה מממד הזמן העריץ, בחזרה אל חוויה של איחוד מוחלט עם אלוקיה.
 
חוקי הפיזיקה אינם אמורים להשתנות בשביל זה. רק סוויץ' קטן בראש. זה מתחיל בלהרגיש בתוך עצמי את צרכיו של לפחות יהודי אחד נוסף, ולהתאחד עמו במעשה קטן של חסד. אחר כך יגיע כל השאר.