בחודש הבא הוא כבר מתגייס. אביתר שלנו סיים שלוש שנים של "התחנכות" בפנימייה הצבאית לפיקוד שליד בית הספר הריאלי בחיפה. מחזור ס"א. פלוגת יהודה. מתוך כמעט אלף נבחרו כשבעים. את המסלול סיימו ארבעים וארבעה חניכים. שלוש חניכות. בטקס הסיום, שנערך לפני כשבועיים, ניסו השוחרים ומפקדיהם לסכם את שלוש השנים האינטנסיביות הללו. כולם דיברו על צוותי הפיקוד וההדרכה הנפלאים, ההשקעה הגדולה של הפנימייה ובית הספר הריאלי, הערכים, האחדות בין חברי הפלוגה.

כשעלה לשאת דברים נועם מדר, המ"פ הנערץ, הוא פתח באזכור המקורות. לא סתם נקראתם פלוגת יהודה, אמר. "איש גיבור ובן חיל מנעוריו, הוא יהיה לכם לראש במלחמה."

מכאן התחיל דיון של מיהו גיבור. הדיון התנקז למוטו של הפלוגה, לכיוון הכללי לאורו חונכו השוחרים. המוטו, הקונספט, הסלוגן הוטבע כבר בשנותיה הראשונות של הפנימייה:

"בהשקט ובבטחה"; "והצנע לכת"

לא כוכב נולד. לא התרגשות מלייקים בפייסבוק. תאמינו במה שאתם עושים, תעשו זאת בביטחון וצנעה. ערכים, שכפי שחזרו שוב ושוב סוללת הדוברים, נעדרים ונדירים כל כך בעולמנו.

במסגרת חשבון הנפש והסיכומים שנערכו, גם אנחנו רצינו לערוך סיכום. דיברנו בינינו על איזה ילד שלחנו ואיזה ילד קיבלנו. מה השתנה בו. אילו ערכים ספג, במה השתפר ועם איזו צידה הוא יוצא למסלול צבאי ארוך בו בחר.

אני מודה, יש מעט דברים מהנים כמו לראות אותו עם חבריו לפלוגה מגיעים לאפטר קצר. ללא ספק הצליחו להחדיר בחבר'ה הצעירים והנהדרים הללו אחווה ורעות, נתינה אמיתית לזולת, יכולת לקבל החלטות בצורה מושכלת, יכולות פיקודיות, כושר קרבי ואהבת הארץ והמולדת. בשלוש שנים מילאו את זמנם במסדרים, מד"סים, ניווטים, סיורים, פשיטות, תרגילים, מבחני פתע ודרשו מהם להתאמץ ולהתמודד באהבה.

הפנימייה גם חוללה פלאים בלגרום לכולם לעמוד בדרישות הלימודיות הגבוהות של הריאלי. אבל במבט מעמיק יותר, נדמה לי שלא זאת התרומה הגדולה ביותר של הפנימייה לאביתר שלנו ולחבר'ה שלו במשך שלוש שנים. ישנו משהו אחר. משהו שנדמה שהוא, הוא שצריך לעמוד כסלוגן החדש והעדכני של הפנימייה. והוא שגרם לחבר'ה הצעירים לעמוד, מלאי התלהבות, בסדר יום עמוס לעייפה.

עצלות, נרפות ושעמום 

משעמם?! הצעירים איבדו עניין? הם מתקשים להתלהב? משתמשים במעטפת של ציניות כהגנה?

השעמום נובע מקרירות, מסבירה ספרות החסידות. והקרירות היא תנועה נפשית שצריך לטפל בה.

בחובת התלמידים, רבי קלונומוס קלמיש שפירא  פונה היישר אל הנערים. הוא רוצה להפיק מהם את המיטב.

שתיים מהמחלות המאפיינות את גיל הנעורים, לדבריו, זוכות אצלו לתשומת לב מיוחדת. הראשונה היא העצלות. השנייה היא נרפות. שתיהן קשורות בקרירות והעדר חיות. מסיבה זו בקלות אפשר להוסיף להן את המחלה השלישית – השעמום.

העצלות היא מידה מזיקה יותר מהנרפות, אולם קל יותר לרפא אותה לדברי האדמו"ר מפיסצנא. נער עצל, אם רק ירצה, יכול בקלות יחסית להסיר מעליו מידה זו. בתחילה עשויים לכפות עליו או שהוא יכפה על עצמו את העשייה, ההשכמה המוקדמת, הפעלתנות. בהדרגה לבבו עשוי להמשך אחר המעשים. לעומת העצלות, הנרפות אינה נכנעת בפני כפייה חיצונית. גם אם הנער ישכים קום ללמוד או לעבוד, להיות עסוק בעשייה, "הכל אצלו יהיה בחוסר חשק". הוא יהיה שרוי במעין תרדמת. הוא לא ידקדק בעבודתו הפנימית, לא יתאמץ במעשיו. בכל מעשיו יחפש להישאר ברובד השטחי מבלי להתאמץ.[i]

נרפה, מסביר רבי קלונומוס, הוא מלשון רפה וחלש. "לא חולשת הגוף, אלא חולשת הנפש שאינה משכילה להתחבר לפנימיותה, לקום ולאחוז בכלי המוח והגוף ולהכריחם להתעמל ולדקדק."

הרב קלונומוס מבקש מהתלמידים להכיר בערך העבודה. בלי עבודה אי אפשר לתקן את החסרונות האישיותיים. "בלא עבודה יכולים רק לרקב בקבר, ולא יותר. ולהתקן ולהיות עבד ה' יכולים רק בעבודה. ולא עבודה פעמית ובאקראי, פעם עובד ופעם עוזב, רק בעבודה תמידית."[ii]

חזרה לפנימיונים 

מה המקור לתחושת הקרירות העומדת ביסוד השעמום, העצלות והנרפות?

התשובה של הבעל-שם-טוב היא שמחלות אלה נובעות מחוסר אמונה של האדם בעצמו. מהעדר הכרה של האדם בכוחותיו ובמעלת עצמו. מי שאינו מאמין שמעשיו חשובים או משפיעים על העולם, מי שאינו מאמין שכל רגע הוא רב משמעות, יתדרדר במהירות לקרירות שתעורר עצלות וחוסר חשק לפעול.

זה סוג של תרגיל שאני מבצע מדי פעם במסגרת הרצאות לבני נוער. אני מבקש שימנו, לעצמם, את החסרונות שלדעתם עליהם לשפר ולתקן באישיותם. תמיד, אבל תמיד הרשימה מתמלאת במהירות. לאחר מכן אני מבקש שימנו את היתרונות, את המעלות הייחודיות להם. מעלות שבהן הם צריכים להתגאות. בדרך כלל הרשימה השנייה נותרת ריקה.

אם הייתי צריך לאפיין את הערך הגדול ביותר שאנחנו מזהים שניטע בחבר'ה הצעירים שזה עתה סיימו את הפנימייה הצבאית, הייתי מצביע בראש הרשימה על דבר אחד – האמונה בעצמם. אין הכוונה כאן לאמונה עצמית אגוצנטרית ושגויה, מפניה מזהיר רבי הלל במשנה אבות. אלא אמונה בכוחם להשפיע ולשנות. אמונה שלכל מעשה קטן שלהם יש משמעות.
מסתמן שאחת הבעיות הקשות של הנוער בימינו היא לא שהוא אגואיסטי ושקוע במסך, אלא שהוא לא מאמין מספיק בעצמו. הוא לא מאמין בכוחו לשנות. בהעדר אמונה גם רוב המעשים נדמים כחסרי ערך. ובבעיה הזאת, צוות המפקדים והמדריכים בפנימייה הצליחו לטפל.

ר' צדוק מלובלין, בחיבורו צדקת הצדיק, ניסח בחריפות את הלוגו שהייתי מדפיס על החולצה של מסיימי הפנימייה:

"כשם שצריך האדם להאמין בהשם יתברך כך צריך האדם להאמין בעצמו." (קנדי)

הרמב"ם מנסח זאת באופן דומה: ״שאל יחזיק עצמו בפחות, שאם יחזיק עצמו בפחות לא תהיה פחיתות אשר לא יעשנה״.[iii]

עכשיו כשהם מאמינים בעצמם, שייצאו לכבוש את העולם. את העולם ואת עולמם הפנימי ואת חלקת האלוקים הקטנה שלהם מולה הם ניצבים בכל רגע.

בהצלחה!!!

(באדיבות אתר התבוננות)

---

1. חובת התלמידים, עמ' מב;

2. שם, עמ' עט.

3. בפיה״מ (אבות ב, יח).