בתזונה בריאה ורוחנית ה"מה" אוכלים אינו מנותק מאיך אוכלים וכמה. דוגמה מעניינת היא יחס הרמב"ם אל אכילה ביום הכיפורים.
בהחלט ייתכן שאני לא מבין נכון את הטקסט, וממילא תמצאו פרשנויות אחרות. ותזכרו שזו פינת קצרים שנועדה יותר לשאול שאלות ולעורר עניין מאשר לספק תשובות. אבל אם בכל זאת יש משהו באופן שבו קראתי את הרמב"ם הבוקר, אזי אפשר לומר כי האוכל אכילה גסה, תאוותנית, גרגרנית, של מזון בהכשר בד"צ העדה החרדית, שווה, מבחינה הלכתית ורוחנית, לאוכל שרפים ובאושים, כלומר לזה האוכל אוכל שאינו ראוי למאכל אדם.
ומכאן מי שבולס יותר מדי "סטייקים" בהכשר הבד"צ, באכילה גסה, ביום הכיפורים, למרות שכבר קץ במזונו, כנראה בסעודה מפסקת
– פטור, בדיוק כמו שפטור מי שאוכל ושותה אוכל שאינו ראוי למאכל.
המהלך
בהלכות שביתת עשור, ספר הזמנים, הרמב"ם עוסק בדיני יום הכיפורים. הוא מתאר את מצוות השביתה מאכילה ושתייה. מייד בהמשך הוא עוסק במה אפשר לתאר כאכילה ושתייה.
כדי שאכילה ושתייה יגררו אחריהם "כרת", כמות המזון והמשקה צריכים להיות למעלה ממידה מינימלית שנקבעה. הגיוני. עוד קובע הרמב"ם כי מי שאכל דבר מה שאינו ראוי למאכל אדם, מכל כמות שהיא, פטור מן הכרת (אבל לא מ"מכת מרדות").
בהמשך מטיל הרמב"ם את הפצצה. זה לא רק מה אוכלים, אלא גם איך אוכלים. וזה לא רק הכמות המינימלית, אלא גם ההגזמה שמפקיעה את הערך מהאוכל.
היה שבע מאכילה גסה שאכל עד שקץ במזונו ואכל יתר על שבעו פטור כמי שאכל אוכלין שאינם ראויין לאכילה, שאף על-פי שזה היתר ראוי לרעב אינו ראוי לכל מי ששבע כזה.[1]
כלומר מי שאוכל כמו בהמה נתפס בעיני הרמב"ם כמי שאוכל אוכל שאינו ראוי למאכל אדם. גם מהבחינה ההלכתית וגם בנוגע לאיסור אכילה ושתייה ביום הכיפורים.
יש מי שמתייחסים לקטע הזה ברמב"ם כנוגע לארוחה המפסקת. ההדגש הוא על היָתֶר. שהרי לא יעלה על הדעת שהרמב"ם יפטור את מי שאוכל בד"צ העדה החרדית בכמות מוגזמת ובדרך גסה משביתת מאכל ומשקה ביום הכיפורים. אולם גם הפרשנות הזאת מצביעה על כך שמי שממשיך לאכול, אחרי שקץ במזונו הרי הוא פטור.
נראה לי יותר שאפשר למצוא את ההיגיון שמתווה הרמב"ם גם אצל בעל התניא. מי שזולל בשר וסובאי יין (כשר למהדרין מן המהדרין, בערב שבת), מתוך תאווה, מדרדר את עצמו לדרגה הנמוכה ביותר, שבה אי אפשר לזהות עוד את ניצוץ הבורא.
"…אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאת תאות גופו ונפשו הבהמית… הנה על-ידי זה יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור…"[2]
אפשר אולי לפרש את היגיון הדברים בכך שביום הכיפורים אנו מבקשים להידמות למלאכים. זו אחת הסיבות בגינן אנחנו מתנזרים ממאכל ומשקה. מי שאוכל אוכל שאינו ראוי, כמו מי שאוכל אוכל ראוי באכילה גסה ומוגזמת, מסתיר את ניצוץ הבורא שבו כל-כך, שזה כבר לא ממש משנה. באותו יום, שום דבר כבר לא יוכל לגלות את הניצוץ.
(באדיבות
אתר התבוננות)
[1] הלכות שביתת עשור פרק ב, הלכה ז.
[2] תניא, לקוטי אמרים, פרק ז. 
