בפרשת השבוע, פרשת וישלח, יעקב יוצא לאחר עשרים שנה את חרן עם פמלייתו. בדרך לביתו נודע לו כי עשו יוצא לקראתו בראש מחנה של ארבע מאות איש. כדי לרצות את עשו הוא שולח משלחת גדולה של עבדים המובילים עדרי צאן, בקר וגמלים. על-מנת להאדיר את רושם המתנה הוא נותן רווח בין עדר לעדר.

יעקב מעלה בפני עבדיו את השאלות שייתכן ועשו ישאל:

"כי יפגשך עשו אחי, ושאלך לאמר, למי-אתה ואנה תלך, ולמי אלה לפניך"[1]

מה פשר השאלות הללו? כשהרבי מגור, בעל חידושי הרי"ם, היה דורש על הפסוק הזה הוא היה אומר ששאלותיו של עשו מזכירות לו את דבריו עקביא בן מהללאל:

"הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון"[2]

שלוש השאלות של עקביא נועדו לעורר את האדם. לגרום לו להתבונן, לשאול את עצמו היכן הוא נמצא. מה הספיק בחייו. מה מעמדו הרוחני. מה השיג. מה השיג לא מבחינה גשמית, אלא מבחינה רוחנית. האם הוא מצליח להשתנות, להשתפר, להתגבר על כעסים. או שלמרות חלוף השנים נותר אותו אדם כשהיה.

בפירוש החסידי דע מאין באת הוא ההוראה לדעת כי באת מהאַין. הנשמה שלך ירדה מדרגה כה גבוהה, ועתה תראה היכן אתה נמצא. לאיזה שפל היא ירדה.

ההתבוננות בשאלות העוסקות במהות החיים נועדה להחליש באדם את הנטייה הגשמית. לגרום להתעלות מעל החרדות והטרדות הקטנות של היומיום ולראות את עצמו ואת חייו בזווית רחבה ומעמיקה הרבה יותר. כשהאדם יידע שהוא בא מהאין, שמקורו כה גבוה, לא תיוותר לו עוד סיבה לעסוק בזוטות, לכעוס על דברים קטנים ולפחד מהאתגרים המזדמנים של החיים.

ההתבוננות של עשו

השאלות של עשו לכאורה דומות, אך הן עלולות להוביל את האדם למגמה נפשית הפוכה לחלוטין. עשו מבטא בספרות החסידית את העמדת האדם במרכז. את הנטייה האגוצנטרית.

האדם יכול להביט לאחור על חייו ולהתמלא בדיכאון. מרה שחורה תעטוף אותו. הוא כבר בן ארבעים או חמישים ועדיין לא הספיק לעשות את זה, ולא שיפר בעצמו את ההוא. שלא לדבר על כך ששאלות מן הסוג הזה נגררות במהירות לתחום החומרי ולהשוואות למול הסביבה.

שאלות עשו מתמקדות בחסר, בחסך. האדם רוצה בגלל שהוא חסר דבר מה. ואם הוא יחוש שהוא אינו מסופק, רצונותיו יתגברו בו עד כדי כך שהוא עתיד לאבד את האיזון בחייו. מההיבט של עשו, חשבון נפש עלול להביא לעצבות, התכנסות פנימה ותחושת חוסר סיפוק.

השאלה היא כיצד מבדילים בין הנטיות. כיצד יודעים שהשאלות הפנימיות נשאלות על ידי עקביא ולא על ידי עשו. כיצד מוודאים שההתבוננות תוביל לכיוונים חיוביים, לצמיחה, להכרת עצמי ולא להסתגרות, עצבות ונבילה.

איכה?

סיפור נפוץ בקרב החסידים הוא שכשנאסר ר' שניאור זלמן מלאדי, הוא הוחזק בפטרבורג בציפייה לחקירתו.

באחת ההזדמנויות נכנס לתאו אחד מבכירי החוקרים ופתח עמו בשיחה. אותו חוקר, המכונה שר בסיפור, שאל את הרב שאלה לכאורה מקנטרת. הוא ציין שקרא בכתבי הקודש ולא הבין את האמור בספר בראשית. "הייתכן שהקדוש ברוך הוא היודע הכל שואל לאדם 'איכה?'".

בעל התניא השיב לו: "מאמין אתה שהתורה נצחית היא, ונאמרה לכל אדם שבכל עת ובכל דור?

אמר לו השר: "מאמין אני בכך".

"אם כן", אמר הצדיק, "הוא הדבר שהקב"ה קורא לכל אדם שבכל זמן ועידן: איכה, היכן אתה בעולמך? כבר עברו וחלפו כך וכך ימים ושנים מקצבת חייך, ואתה עד היכן הגעת בעולמך? כך, למשל, קורא הקב"ה: ארבעים ושש שנים חיית עד היום, והיכן אתה עומד בדרכך?"

מששמע השר מניין שנותיו יוצא מפי הצדיק נתעורר והניח את את ידו על כתפו של הרב ואמר: "בן חיל", אבל לבו היה מפרפר בקרבו.

מרטין בובר, המנתח את הסיפור,[3] מצביע על כך שלכאורה הדברים דומים לכל אותם סיפורי תלמוד, שאיש רומי או סתם לא יהודי שואל את אחד מחכמי ישראל על משמעותו של פסוק מפסוקי המקרא, במטרה לגלות סתירה מדומה בתורה. החכם ממלא את תפקידו ומציג כיצד אין כאן כל סתירה. כשלפעמים הוא כורך בדבריו תוכחת מוסר לשואל.

אלא שבזווית נוספת הסיפור אינו עונה על הדרישות ממנו. בעל התניא כלל אינו משיב לשאלה הטובה של הסוהר. הוא משיא את השואל לתחום אחר. הוא אינו מיישב את הסתירה, כיצד הבורא הנמצא בכל מקום צריך לשאול את האדם אייכה.

בתשובתו אדמו"ר הזקן מציב את הזרקור על מצבו של האדם, היהודי והלא יהודי. השאלה איכה לא נועדה לגלות היכן האדם נמצא מבחינה גיאוגרפית. היא נועדה לדחוף אותו לתנועה נפשית של התבוננות וחשבון נפש.

האדם באופן טבעי מתחבא בין עצי הגן. הוא מתחמק מאחריות לחייו. מתוך שהוא מתחבא הוא הולך ומסתבך בעמקי התעתועים והעקשים. השאלה איכה נועדה לעמת את האדם עם עצמו. לזעזע אותו.

הלב צריך לפרפר 

השאלה העולה מפרשת השבוע טובה גם לסיפור אודות רבי שניאור זלמן. כיצד יודעים שאת שאלת האיכה שואל עקביא ולא עשו?

לבו של הסוהר מפרפר לנוכח דבריו של בעל התניא. הלב מפרפר כשמתגלה משהו חדש. כשהדברים הופכים רלוונטיים. כשהם נוגעים לאדם עצמו. אם הם לא נוגעים בו הוא גם לא יתרגש.

הלב מפרפר כי השר יודע, במעמקי לבו, שהגיע הזמן לשינוי. להתקדמות.

מתוך התשובה של בעל התניא מסיק בובר כי לא משנה אם ההצלחה האירה פניה לאדם. לא משנה אם האדם עשיר או עני, מצליח או כישלון חרוץ. גם לא משנה מה גילו.

עד שהאדם לא מפסיק להתחבא ולשאול את עצמו איכה הוא לא מוצא את דרכו האמיתית. האותנטית. הוא לא עולה על מסלול חייו.

השאלה איכה מעוררת את התשובה, אבל היא חייבת להביא למעשה. לגילוי הדרך. האיכה של עשו לא מובילה לשום דרך. היא מותירה את האדם בתוהו. בתחושת חסך וחוסר מיצוי. במצב של ריבוי רצונות שהוא אינו יכול לספק.

שאלת איכה האמיתית מובילה לתנועה של יצירה. של חיפוש אך גם התעלות וידיעת המסלול בו על השואל לצעוד. עצם הנכונות של האדם לקבל על עצמו את השאלה איכה, ובסופו של דבר גם להשיב עליה, היא תחילת דרכו האמיתית.

(באדיבות אתר התבוננות)
 

---

[1] וישלח לב, יח

[2] אבות ג', א. 

[3] מרדכי מרטין בובר,  דרכו של אדם על-פי תורת החסידות, ירושלים, מוסד ביאליק, תשי"ז, עמ' 7-13.