שערי ניקנור היו בצד מזרח, מכוונים כנגד בית קדש הקדשים באמצע. שם היו שתי לשכות, לשכת פנחס המלביש, ולשכת עושה חביתין.

הם היו השערים היחידים בבית המקדש שלא היו עשוים מזהב, אלא מנחושת. ויש אומרים כי הוא היה רק מצופה בנחושת.

הסיבה לכך היא חשיבותם משום הנס שנעשה בהם, וכך היה המעשה:

שמם של השערים הוא של מביאם שנקרא ניקנור, שמסר את נפשו להביאם. הוא הביאם מאלסנדריא של מצרים, שהם היו ערין מיוחדים, ובדרך נבה רוח חזקה, והספינה עמדה על סף טביעה. המלחים נטלו שער אחד וזרקוהו מחוץ לספינה. כאשר בהמשך לא השתפר המצב, רצו המלחים לזרוק גם את השער השני, אך ניקנור אמר ללהם כי אם רוצים הם לזרוק אף את השער השני לים, עליהם לזרוק אותו - את ניקנור עצמו,, כיון שהוא לא מסוגל להפרד מהשער. המלחים לא היתה להם ברירה, ובסום של דבר שקטה הסערה.

כאשר הגיעה הספינה לארץ ישראל, בצבצה לפתע השער השני מהים על ידי נס, וכך זכה ניקנור להביא את שני השערים לבית המקדש.

יש אומרים כי דלתות השערים - על אף שהיו משל נחושת, הצהיבו והבריקו כשל זהב, ולכך היו במקדש על אף לא היו מזהב.

ניקנור היווני

בירושלמי מובא כי שמו של השער ניתן לו, מכיון שהיה איש אחד מגדולי היוונים ושמו נקנור, והוא היה מחרף ומגדף כל שעה, וכשגברו יד החשמונאים קצצו ראשו ידיו ורליו ותלאוהו בשער המזרחי.

קברו של נקנור

לפני כמאה שנה, גילו חוקרים בריטים מערת קבורה בהר הצופים ועל האבן שבפתח המערה היתה חקוקה כתובת בעברית: "נקנר אלכסא שעשה הדלת". בתוך המערה עצמה נתגלתה גלוסקמה מעוטרת, עליה היה חרוט ביוונית: "עצמות ניקנור האלכסנדרוני שעשה את השער". בנוסף היה חרוט בעברית: "נקנר אלכסא". הכתובת והגלוסקמה נלקחו מהמקום והם מצויים היום במוזיאון הבריטי שבלונדון.