הצלחת החסידות בתקופה המודרנית נשענת במידה רבה על יכולתה לפענח את מבנה הנפש ולהעניק ליחיד משמעות לחייו. אך האם העצות שמעניקה החסידות מתאימות רק לקהל היהודי? האם ישנו הבדל במבנה הנפש בין יהודי לשאינו יהודי? האם קיימת פסיכולוגיה יהודית ואם כן, במה היא שונה מהפסיכולוגיה הכללית?

שאלה זאת נשאלה בעלון "קרוב אליך",פרשת עקב. התשובות היו מגוונות. ר' ניר מנוסי טען כי פסיכולוגיה היא מושג בלעז המגלם שיטה מחקרית וטיפולית שמקורה איננו במחשבה היהודית. נכון יותר לשאול האם יש ליהדות תורת נפש. וליהדות בוודאי שיש כזו.

ר' ד"ר ראובן פרידמן גרס כי לא יתכן מושג כזה "פסיכולוגיה יהודית". הנחות היסוד של הפסיכולוגיה הכללית רחוקות מאלה של היהדות. לכן הפסיכולוג הכללי לא יכול לטפל ביהודי חדור אמונה המקפיד על המצוות. הפסיכולוגיה הכללית נטולת מוסר אלוקי. המחשבה העומדת ביסודה היא הרבה יותר תועלתנית. היא מניחה שהאדם הוא סוג של פרא מתורבת. לעומתה היהדות מחויבת לעבודת הבורא.

פרופ' מרדכי רוטנברג הציג עמדה שונה, שסותרת לחלוטין את היסודות האמוניים של עורכי "קרוב אליך", ויפה שעמדה זו קיבלה במה. רוטנברג טוען שישנה פסיכולוגיה יהודית, כלומר מתוך הפסיכולוגיה הכללית הרחבה ישנו זן יהודי המתייחד בהתאמתו לקהילה, לתרבות ולדת של בני העם היהודי. הפסיכולוגיה היהודית עושה שימוש בשפה היהודית ובארון הספרים היהודי כדי לאבחן ולטפל באדם.

אותו האתגר

כדי להחליט האם יש פסיכולוגיה יהודית, צריכים להגדיר למה הכוונה במונח. במובן המילולי פסיכולוגיה היא תורת הנפש. בהשקפה רחבה יותר היום מחקר הפסיכולוגיה עוסק בכיוונים שונים של ההתנהגות האנושית. הוא מבקש להבין את האדם, את מאפייניו ומניעיו, בתוך חייו הפרטיים אך גם בתוך מסגרות שונות. מסגרות ארגוניות, חברתיות, כלכליות, תרבותיות. מתוך כך הפסיכולוגיה ייבאה עקרונות מתחומי מדעי הטבע. היא מנסה לעמוד על חוקיות בהתנהגותם של בני האדם ומתוך חוקיות זו לנבא התנהגויות עתידיות, ולנסות לסייע במצבים של חוסר יציבות או העדר הגשמה. דוגמאות נפוצות הן באילו מקרים למשל חרדות יגררו הסתגרות; מתי חוסר ביטחון יביא לידי שיפוטיות, ותסכול יעורר אלימות.

הפסיכולוגיה כפרקטיקה מנסה לקחת תובנות מחקריות בנוגע לחוקיות שהתגלתה וליחסים בין סיבה לתוצאה, וליישם תובנות אלה כדי להביא את האדם או הקבוצה לידי שיפור ביצועים. המגיעים לספת הפסיכולוג מבקשים כיוון ומשמעות לחייהם. הם חשים לא מסופקים ולא שמחים, חווים חרדות ופחדים, בודדים, תקועים במערכות יחסים לא בריאות. הפסיכולוג אמור לאתר את מקור הבעיה ולהציע ליווי נפשי שיביא להתמודדות עמה.

תורת הנפש היהודית מדברת בשפה שונה מזאת הכללית. גם המקורות עליה היא נשענת וממנה היא נובעת שונים. תורת הנפש היהודית נשענת על ספרות הקבלה כדי להבין את הנפש ואילו הפסיכולוגיה נשענת על מחקר, תצפית וניסוי. אולם האתגר של הפסיכולוגיה הכללית דומה לזאת היהודית. שתיהן מבקשות למצוא חוקיות שתביא לניבוי התנהגויות ומתוך כך לסיוע במצבים של חוסר איזון. ספרות הקבלה, בפרשנות החסידית, פורשת מבנה נפשי שלם, המקביל לסדר השתלשלות. מתוכו היא מנסה להבין את המצב בו נמצא האדם. לאחר אבחון הבעיה, תורת הנפש משרטטת עבור האדם את המצב הרצוי אליו הוא צריך להגיע ומתווה לו את הדרך המתאימה להלך בה כדי לעבור מהמצב המצוי לזה הרצוי.
אם כך הוא המצב, אזי נכון יהיה לאחוז בעמדתו של פרופ' רוטנברג, לפיה ישנה פסיכולוגיה יהודית, שהייחודיות שלה נעוצה בשפה, במערכת המושגים ואפילו במתודות בהן היא משתמשת. אך פסיכולוגיה זו אינה שונה מהפסיכולוגיה הכללית במטרות שלה, באתגרים המוצבים לפתחה.

יהדות של תודעה? 

האם ההבדל בין הפסיכולוגיה היהודית לבין זאת הכללית מבוסס רק על הבדלים תרבותיים, לשוניים, דתיים ומתודיים? נראה שהבעיה איננה מונחת בהגדרה מהי פסיכולוגיה אלא בהסכמה על הגדרת היהדות. לדעתו של פרופ' מרדכי רוטנברג פסיכולוגיה יהודית היא פסיכולוגיה שמדברת עם היהדות באותה שפה. "אני מאמין שאין מבנה נפשי מיוחד ליהודים. בסופו של דבר נמצא אצל כל אחד צד אלוקי וצד בהמי, גם אם קוראים לזה בשמות אחרים."

מהז'רגון ומתיאורית הצמצום בהם משתמש פרופ' רוטנברג ניכר כי הוא נחשף לתורתו של בעל התניא ולתורת הקבלה. עמדתו ותורת הצמצום אותה הוא מיישם בעבודתו היא בהחלט מעניינת, הרמונית וייתכן אף יעילה, אולם היא רחוקה מתורת הקבלה ותורת בעל התניא, עד שהיא מחסירה בהם עקרונות יסוד המשמשים את הבנין כולו.

על-פי בעל התניא פסיכולוגיה יהודית או תורת הנפש שהוא מציע ייחודית לעם היהודי בגלל המבנה הנפשי השונה שלו ולא בגלל השפה התרבותית של העם היהודי. קיומה של נפש אלוקית באדם היא חלק יסודי מתפיסת הבריאה של בעל התניא והיא מלמדת על מאבק פנימי, פסיכולוגי ייחודי עמו מתמודד היהודי, בשונה מהלא יהודי.

רעיון זה קשה לקבלה ואינו פופולארי. בגינו היהדות מואשמת לעתים בגזענות. אך זהו היסוד העיקרי במחשבת החסידות והקבלה. הנושא הזה הוא קריטי לפסיכולוגיה הייחודית של התניא אך לא פחות מכך להגדרת המאפיינים של היהדות.

במאמר שפרסם אסף וול באתר צו פיוס, הוא סיפר כי נשאל כיצד ינהג האם ילדיו שלו "יביאו הביתה גויה וירצו להתחתן איתה". לתדהמת הקהל וול ענה כי אין לו שום בעיה עם כך. טיעונו הוא כי לא הגנטיקה מעניינת אותו אלא התודעה של האדם. המלחמה בהתבוללות היא בעיניו גזענות. שכן יהדות היא עניין של תודעה ולא של גנטיקה. "אני יהודי משום התרבות הספוגה בי, ההיסטוריה המשותפת שלי עם יהודים אחרים ושאר עניינים מטאפיזיים".

אם היהדות היא רק עניין של תודעה, כל אחד יכול להצטרף אליה ולהיחלץ ממנה כרצונו ולפי בחירתו. מדוע אם כן להתנגד לאחוזי ההתבוללות הבלתי נתפסים? אסף שגיב במאמרו ה"רומנטיקה של ההכחדה הזוחלת" מסכים כי ההתבוללות היא האיום הגדול ביותר על העם היהודי ומוסיף טיעון נוסף. לדידו דחיית ההתבוללות איננה גזענות מפני שיהדות נשענת על "מורשת תרבותית". היהדות, בניגוד לנצרות ולאיסלאם, אינה אוניברסלית. היא כרוכה ותלויה בעם היהודי. לדידו המסורת מעניקה לקולקטיב האנושי זהות, סדר, זיכרון ותחושת ייעוד; הקולקטיב נוצר את המסורת, מפיח בה חיים ומאפשר לה לצמוח ולהתפתח. "לו פסו בני הלאום היהודי מן העולם", מסכם שגיב, "לא הייתה היהדות שורדת אפילו שעה אחת נוספת".

מניעת ההתבוללות נתפסת בעיניו כמנגנון הגנה תרבותי המבטיח את שימורה של הזהות היהודית. מניעת ההתבוללות נדרשת כי הניסיון מעיד על נחיצותה. מי שמתחתן בנישואי תערובת, מוכיח הניסיון לדעת שגיב, מתנתק משורשיו ומזהותו היהודית.

הנפש האלוקית 

בעל התניא לא היה מקבל את העמדה כי ההתבוללות אסורה רק מפני שהיהדות היא חלק ממורשת תרבותית. והוא בוודאי היה דוחה גם את העמדה שהיהדות נקבעת על-פי התודעה. מאותה סיבה על-פי תורתו ישנה פסיכולוגיה יהודית השונה מהפסיכולוגיה הכללית לא רק משום שהיא נשענת על ארון הספרים היהודי והפסיכולוגיה הכללית נשענת על תצפיות ומחקרים. עמדתו אינה מנסה להתגונן מפני ביקורת ליברלית. היהדות היא סלקטיבית. מה שנכון ליהודי אינו נכון גם ללא יהודי. הסיבה לכך אינה השוני התרבותי או המורשת ההיסטורית או מבנה תודעתי מסוים. השוני קשור בראש ובראשונה עם מבנה שונה של נפש.

יהודי יישאר יהודי ויהיה קשור לבוראו גם אם יהיה נטול תודעה של מורשת היסטורית וזהות יהודית. החידוש של רבי שניאור-זלמן הוא שהסוד של היהדות טמון בנפש האלוקית שננפחה ביהודי. הקיום היהודי כעם מובטח בזכות שיתוף הבורא, שהכניס עצמו כביכול, בברית עם בני ישראל. כלומר הקיום העל-טבעי של העם היהודי הוא הסוד לקיומם.

הייחודיות של עם ישראל היא לא רק במורשתם ההיסטורית או בחכמה שירשו ופיתחו אלא בנשמה אלוקית שיש להם. נשמה שהמאפיין המרכזי שלה הוא ההתנתקות מחיי העולם ויכולת ההתדבקות בבורא. קביעה זו לעצמה, שיש משהו ביהודי, גם אם הוא רוחני ולא פיזי, שאין בלא יהודי, כשלעצמה מזמינה ביקורת. אולם בעל התניא אינו מתנצל וכבר בפרק הראשון עומד על ההבדל בין היהודי ושאינו יהודי מבחינת הנשמה.

שרטוט הנפש האלוקית, באופן שבה מציגה בעל התניא היא לא רק ניסוח המהות המלכדת את העם היהודי כעם. היא גם מסבירה סוגיות כבדות משקל לגבי הקשר בין הבורא לבריאה. הניסוח אמנם אינו עומד בכללי התקינות הפוליטית, אך הוא הוא מעיד על-פי בעל התניא על תפקיד היהודי – להוות את נקודת ההמרה בין בורא לנברא. היהדות על-פי בעל התניא, אינה מנותקת מהיהודים. לפני שהיהדות היא דת ומערכת חוקית ותרבות ולשון היא הקשר של העולם עם הבורא. לשיטתו, בבחירתו של היהודי לגלות את הקשר הזה במציאות או להדחיקו.

השוני של היהודי, שעליו מבוססים לא מעט עקרונות בעולם הקבלה והחסידות לדעת אדמו"ר הזקן, נועד למלא תפקיד בעולם למען כל הברואים ולא רק למען היהודים. הרעיון לא פשוט לקבלה ולאורך רוב ההיסטוריה שילמנו בגינו מחירים כבדים, אבל בתפיסה הקבלית, הוא סוד קיומו של העם היהודי.

(באדיבות אתר התבוננות)