בפעם הבאה שילדה גברת חלפון, חבקו ההורים המאושרים בן זכר. האב הנרגש טלפן אל הרב וולפא היישר ממחלקת יולדות, והודיע לו בקול תרועה כי החליטו לקרוא לילד בשמו של הרבי – מנחם מענדל.
מר חלפון עבד כטבח בישיבת חב"ד בקרית גת. יהודי נחמד ונעים סבר, שבכל הזדמנות חייך לעבר הבחורים ולעבר עמיתיו לעבודה. תמיד דאג להשרות סביבו אווירה נעימה.
למר חלפון ולאשתו נולדו ברבות השנים שלוש בנות בריאות ומקסימות. אולם הם הצרו ביותר על כך שאין להם בן. מר חלפון עצמו החזיק את צערו בליבו. נכון, הוא היה שמח מאוד אם היו לו גם בנים, אך הוא השלים עם העובדה כי הבורא רצה לברכו בשלוש בנות דווקא ומה לו כי ילין? אשתו, לעומת זאת, ניזונה יותר מתגובות הסביבה וחברותיה. היא הייתה בטוחה שכולם לועגים לה על היותה אם הבנות ולא אם הבנים...
כשעמדה לפני הלידה הרביעית, היא לא הפסיקה לדאוג ולהיות מוטרדת מהאפשרות הריאלית מאוד (חמישים אחוז...) שתלד שוב בת. עוד קודם לכן ניסתה תרופות סבתא וסגולות שונות שתסייענה לה להגשים את חלומה וללדת בן זכר. בכל לבה התפללה כי הפעם משאלתה תתגשם.
אולם מחשבות לחוד ותוצאות לחוד. הלידה עברה בשלום. הכול היה תקין להפליא והיולדת הבריאה והשלמה ילדה תינוקת חמודה ומקסימה. משנודע ליולדת כי לשלוש הבנות שבבית נוספה אחות – היא פשוט החלה להתייפח. היא בכתה ובכתה ואי אפשר היה להרגיעה.
גברת חלפון נכנסה לדיכאון. היא טמנה את ראשה בכרית ימים ולילות ומצבה הנפשי הלך והדרדר. התינוקת החדשה דרשה את שלה, גם אחיותיה דרשו את שלהן, ומר חלפון נותר אובד עצות מול אשתו שהולכת וקמלה מולו.
מצדו, הוא ניסה לעשות הכול למענה. הוא עזר בבית מעל ומעבר, סיפק לאשתו מנוחה ומנוחה ושוב מנוחה, אך על מצב רוחה הדועך זה לא השפיע מאומה. למרות מצבו הדחוק, הוזיל מר חלפון הון רב לטובי המומחים בתחום שיבדקו אותה, אך עצותיהם לא הועילו במאומה. לא נצפתה כל הטבה במצבה. להפך, תפקודה עם עצמה ועם הסביבה נעשה יותר ויותר גרוע, והזמן לא היווה במקרה הזה רופא טוב, או רופא בכלל.
היה זה לפני למעלה משלושים שנה, סמוך לעונת החגים של שנת תשמ"א. באותה תקופה ניהל את ישיבת חב"ד בקריית גת הרב שלום דוב וולפא, ובעת שהתרחש סיפורנו הוא שהה בניו יורק, בביקור בחצרו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. ימים ספורים לפני ראש השנה קיבל הרב וולפא טלפון בהול ממר חלפון. באותם ימים, הייתה שיחת טלפון מישראל לניו יורק עסק יקר במיוחד, והרב וולפא הניח שאם מר חלפון החליט לאתר אותו ולהתקשר אליו, זה לא בגלל שאלות על התפריט במטבח הישיבה.
מר חלפון ויתר על פתיחה מנומסת ואף לא ניסה להתעניין יתר על המידה במתרחש אצל הרבי. דבר אחד בלבד עניין אותו. הוא סיפר לרב וולפא בקול שבור, כי אשתו כבר כמעט לא משוחחת אתו ועם בנותיו וכי הצוות המטפל די נואש ממצבה. "בבקשה, התחנן לפני הרבי שיברך את אשתי. התא המשפחתי שלנו הרוס לגמרי!". הרב וולפא הבטיח למר חלפון שיזדרז לפנות לרבי באמצעות המזכירים.
תשובת הרבי הגיעה די במהירות והכילה הוראה למר חלפון לתקן את התפילין. כמו כן, הנחה הרבי התחזקות בטהרת המשפחה. הרב וולפא לא התמהמה וחייג מיד לישיבה בקריית גת כדי למסור את הדברים למר חלפון הממתין במתח.
כולם בישיבה חבבו את הטבח הנחמד. אחד מחברי הצוות בישיבה מיהר לסייע לו ולקח ממנו את התפילין ומסרן לבדיקה. הסופר הבודק פתח את התפילין ועבר על הפרשיות בדקדקנות. לפתע, נעצר אחוז הלם. הוא התקשה להאמין למראה עיניו. בפסוק "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה", הייתה חסרה מילה שלמה – המילה 'זכור'!
השמועה על כך פשטה בישיבה כולה במהירות רבה והייתה לשיחת היום. כולם ציינו את העובדה שהמילה החסרה בתפילין – 'זכור', מזכירה מאוד את מה שחסר למשפחת חלפון – זכר.
מר חלפון עצמו היה מזועזע מתוצאות הבדיקה ובד בבד היה בהתפעלות עצומה מעיניו הצופיות למרחוק של הרבי. הוא כמובן מיהר להחליף את הפרשייה הפסולה בחדשה ומהודרת, וכעבור זמן קצר השתפר פלאים מצבה של אשתו.
בפעם הבאה שילדה גברת חלפון, חבקו ההורים המאושרים בן זכר. האב הנרגש טלפן אל הרב וולפא היישר ממחלקת יולדות, והודיע לו בקול תרועה כי החליטו לקרוא לילד בשמו של הרבי – מנחם מענדל.
