העולם אומר שאחרי שנתיים נגמרת האהבה ומתחילה הזוגיות – ואני אומר שאחרי שנתיים נגמרת הזוגיות ומתחילה האהבה! כי בשנתיים הראשונות – בתקופה הראשונה - קל לנו לקבל אחד/ת את השני/ה בגלל החוויה הזוגיות החדשה. הכל חדש, אנחנו מתלהבים אחד מהשני, החוויה של הזוגיות מלהיבה אותנו ונותנת לנו כוח להכיל אחד את השני. לקבל זה את זו ולראות רק את המעלות האחד בשניה.
 
השאלה מה קורה ביום בו החוויה שמניעה אותנו נגמרת. לכן אני אומר שאחרי שנתיים נגמרת "הזוגיות" – נגמרת החוויה הזוגית – ומתחילה "האהבה". אז מתחיל הקשר האמיתי, של האהבה הנבנית מתוך חיבור אמיתי של בני הזוג בתוך הקשר. 
 
תחשוב לרגע שניקח בחור אמריקאי צעיר, שמגיע לארץ במסגרת 'תגלית' ובוחר להתנדב בקיבוץ. בימים הראשונים הכל חדש, הכל מלהיב, החוויה מניעה אותו והוא קם כל בוקר בשעה 6:00 לחלוב את הפרות ברפת. אין לו בעיה לחרוש, לקצור, לעבוד בשדה. החוויה החדשה היא זו שמניעה אותו והוא לא חווה כל קושי. השאלה מה קורה ביום שנגמרת החוויה? האם הוא מסוגל לקום לפנות בוקר ללכת לעבוד ברפת גם אחרי שנגמרת ההתלהבות הראשונית שהניעה אותו והעניקה לו אנרגיות כשהחוויה הייתה חדשה?
 
זו בדיוק המציאות הפוגשת אותנו בזוגיות. העולם אומר שהאויבת הכי גדולה של הזוגיות היא השגרה - ואני אומר שהאויבת הגדולה של הזוגיות היא האנושיות. כי ביום-יום לא הכל מלהיב, אלא פוגשים את בני הזוגי במפגש האמיתי של החיים, ואז מתחיל הקשר שנובע מתוך קבלה, הכלה והבנה.
 
לכן העבודה של הזוגיות היא התחדשות. ליצור כל הזמן את החוויה החדשה בתוך המסגרת הזוגית הקבועה. שם המבחן האמיתי. לא כשיש חוויה ראשונית והכל חדש ומלהיב - ואז החוויה מניעה אותנו, אלא דווקא כשהחוויה נגמרת ואז יש ללבות מחדש את אש האהבה.