כאן הקהל שהגיע היה הומוגני. פרופסורים, דוקטורים, חוקרים, רופאים. בעלי מקצועות חופשיים. רובם המכריע אינם קשורים לחיי תורה ומצוות. הארוע נערך במקום בו מתקיים חוג הספר העברי של הקהילה דוברת העברית בפרברים העשירים של שיקגו.

הרוב כאן וותיקים. הם הגיעו לשיקגו לפני שנים רבות, רק לשנתיים שלוש. לסיים התמחות או מחקר ונשארו. החורף אמנם קשה כאן אך החיים נוחים.

אמנם אף אחד לא מדבר על כך, אך הבעיה הבוערת בכל ארה"ב אינה פוסחת בעוצמה גם על האזור הזה – התבוללות. ההורים בדרך כלל הגיעו נשואים. הילדים כבר מתחתנים עם לא יהודים.

השעה מאוחרת הזהיר אותי הרב מנחם סלביטיצקי. השליח המקומי לדוברי עברית. בנו המוכשר של הרב שבתאי מאנטוורפן. השעה מאוחרת והקהל אינו מורגל ברעיונות יהודיים עמוקים. אני מניח שחצי שעה- ארבעים דקות לכל היותר יספיקו. אל תעמיס עליהם יותר מדי.

השתדלתי לציית. אחרי ארבעים וחמש דקות לא הייתה תנועה בקהל. אמרתי דברי סיכום, שזרתי את הרעיונות בשנית אך הקהל ממנו הזהיר אותי כל כך הרב, לא רצה להתפזר. המשכנו והמשכנו עוד כשעה.

אחד המשתתפים ששמע שחזרתי מהונג קונג ביקש לספר סיפור. לפני מספר שנים הוא היה בפגישה עסקית בהונג קונג. השליח, הרב אבצן, ניסה לגייס מניין לערב שבת. הוא הצטרף, אך עדיין היה חסר יהודי אחד. התשעה החליטו לא לוותר. הם ירדו לעיר והתחילו לחפש אחר יהודי. בעיקשות הוא החליט להיכנס לבר. הוא זיהה מספר פנים מערביות ושאל מיהו יהודי. בינגו. הוא נפל על יהודי אחד, נשוי ליפנית, שישב לשתות דרינק להנאתו לאחר יום עבודה קשה.

תוכל להצטרף אלינו לחצי שעה של קבלת שבת, שאל. אנחנו תשעה. בלעדיך לא נוכל לקיים תפילה ציבורית. בתחילה היהודי ניסה להתחמק. אין לי מושג כיצד מתפללים, אמר, בנימוס כמובן. אני גם לא דתי בכלל. אין דבר, העיקר שתבוא. סך הכל אתה יכול ליהנות מהאווירה. היהודי התרצה והצטרף. כשנכנס לפתח בית הכנסת נדהם. היו שם לפחות ארבעה, לבושים בגדים חסידיים, עם סירטוק ומגבעת, שחיכו לו. הם מחכים לו. הסיטואציה הרשימה אותו.

לא מזמן, הייתי שוב בפגישה עסקית בהונג קונג, המשיך הבחור הלבבי. התיישבתי לפגישה עסקית. אחד מהנוכחים היה יהודי אמריקאי. השיחה התגלגלה לארוחת צהריים. תוך כדי הוא ביקש לספר סיפור, אל תשאל מה קרה לחבר שלי לפני מספר שנים בהונג קונג. הוא היה האחד החסר למניין. מצאו אותו באיזה פאב. הוא נדהם שמחכים לו – למרות שאין לו שום קשר ליהדות. הוא חזר לארה"ב והחליט ללמוד יותר על יהדותו. היום הוא יהודי שומר תורה ומצוות. איש העסקים משיקגו חייך בשביעות רצון.

הקושי הגדול של יהודים שמגיעים לארה"ב הוא להבין את הייחודיות שלהם ולשמר אותה. החינוך היהודי יקר, וצריך להיות נחושים כדי לעמוד בתשלומים ולא לשלוח לבתי הספר הציבוריים החינמיים. את השוני של היהודי, ומכאן את הייחודיות שלו בתוך סביבתו או שלומדים כאן מתוך הפעילות של השלוחים או שלא לומדים. זהו ייחוד שאיננו מובן מאליו. בדרך כלל ברוב הקהילות יש גם מסגרות תורניות. אך לא תמיד הללו מנסות לפרוץ החוצה. לרוב חבריהן אפילו מסתגרים פנימה.
בסיום ההרצאה זוג חביב ניגש לשאול על קווי הדמיון בין הרעיונות הבודהיסטיים לאלו היהודיים, באופן אותו שזרתי אותם. שמחתי על השאלה. למה?

השבוע שכנה שלי בארץ שלחה וואטספ שיגרתי בנוגע לחטופים:

"תפילה / זעקה של כל עם ישראל למען הילדים החטופים. היום כולנו יחד… נקרא בקול את מזמור קכ"א בתהילים "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים", ביחד עם כל תחנות הרדיו בארץ ובחו"ל לשלומם וחזרתם המהירה של ילדינו".

לא עברו דקות בודדות ומייד נענתה על ידי שכן אחר:

"הזעקות והתפילות הגלותיות האלה כבר לא שייכות לתקופה שלנו. יש לך רצון לעזור? תעשי. בשואה כולם התפללו בדרך למוות".  

שמחתי על שאלת הקשר בין הבודהיזם ליהדות כי היא מלמדת על כיוון. על עניין. על ניסיון ראשוני לברר נקודות דמיון ושוני. כי היא מלמדת על הכרות ראשונית עם הוויה של גוף ונשמה. גוף ללא נשמה הוא חסר משמעות וערך. אם רק הגוף קיים, באמת אין סיבה להתפלל לשלום הילדים. סך הכל גוף. גוף של ילדים. החרדה לשלומם מסתכמת בחרדה מפני עתיד אינטרסנטי של היושבים בארץ. אם יש נשמה, הסיפור הוא אחר לחלוטין ובעל ערך עצום ובלתי נתפס.

בשיקגו הבחירה ברורה יותר – גוף ונשמה וגילוי הנקודה היהודית או התבוללות ועזיבת החיים היהודיים. לפעמים דווקא היציאה מהארץ מחדדת את הבחירה הזאת. כאן בשיקגו השליח מנחם ורעייתו משקיעים מפעל חיים כדי לעזור ליהודים באזור עם הבחירה בנשמה היהודית.

(באדיבות אתר התבוננות)