גם ללא תיאורים מפורטים, המספרים חושפים את האתגר הגדול של הרב מרדכי אבצן, השליח הראשון באסיה והשליח הראשי של סין.

קחו את שטח מדינת ישראל, חלקו אותו בעשרים. נשארתם עם משהו בסדר גודל של הרצליה-רעננה-הוד-השרון ואולי גם פארק הירקון. עכשיו תשאירו את גודל האוכלוסייה כפי שהיא, כשבעה-שמונה מיליון נפש. היכן ידורו כולם אתם שואלים?

פשוט – בנייה לגובה. ממש לגובה. תוסיפו עוד כמה מאות אלפי עובדים זרים שיחסכו את הצורך לבשל, לנקות, להגיש ולשטוף. ועכשיו תעלו את יוקר המחייה בשישים אחוז פחות או יותר, מהפנינה הישראלית שלנו. זוכרים את הסיפור על הזוג שהתלונן על הצפיפות בבית, והרב ייעץ להם להכניס לביתם עז, כדי כשיוציאו אותו יוכלו לנשום לרווחה. אלא שבהונג קונג העז היא מזהב ואף אחד לא רוצה להוציא אותה.

לתוך הבועה הכלכלית הזאת המלווה בחיי נוחות ואפילו אדנות בלתי נתפסים, תנסו עכשיו להחדיר רוחניות, אמונה, וערכים כמו עזרה וערבות הדדית.

אם שטחה של ישראל הענקית הוא 22 אלף קמ"ר, שטחה של הונג קונג, שער הכניסה הכלכלי לאסיה ולסין בעיקר, הוא 1.1 אלף קמ"ר בלבד. בתים פרטיים כמעט ולא קיימים. כולם כאן גרים בבניינים רבי קומות, ומתפללים שלעולם לא תהיה רעידת אדמה באזור הזה. כדי להרחיב את שטחי המחייה מנסים לייבש את הים. התוצאה היא צפיפות אוכלוסין מהגדולות בעולם. גדולה בהרבה מזאת שבעזה למי שתהה. הונג קונג מדורגת במקום הרביעי בעולם בצפיפות האוכלוסייה למטר. קצת אחרי מקאו, סינגפור ומונאקו. גם הן מדינות עשירות המאפשרות את החיים הצפופים הללו. צפופים עד כדי כך שאם אתם לא אמני חנייה, עדיף לכם לוותר על רכב פרטי.

התמ"ג, התוצר המקומי הגולמי של הונג קונג הוא העשירי בעולם. אוצרות טבע מקומיים אינם קיימים כאן, וגם המזון כמעט כולו מיובא. ישראל המשגשגת, לצורך השוואה, ממוקמת במקום הארבעים בעולם. במדד פיתוח אנושי, המנסה להשוות את התפתחותן של מדינות העולם בתחומי תוחלת החיים, ההשכלה וההכנסה, הונג קונג נמצאת במקום ה-13.

אם אתם מכירים את ההיסטוריה של עם ישראל ואת הגבלות התעסוקה שהוטלו מאז ימי הביניים על יהודים, אתם יכולים להעריך לבד שאם יש מקום שבו המסחר תופס מרכיב משמעותי ועיקרי, יימשכו אליו גם יהודים. אלא שעלות המחייה הגבוהה בוררת את הסוחרים. הם חייבים להיות במעמד סוציו-אקונומי גבוה יחסית או רווקים שאינם צריכים לכלכל משפחה שלמה. סוחרים ישראלים בקני מידה קטן ובינוני, כדוגמת אלה התרים אחר מוצרים לייבוא בהודו בסין ובתאילנד, לא יישרדו כאן.

לפני עשרים ושמונה שנים שלח הרבי מליובאוויטש את הרב אבצן לשמש כשליח בסין. המגורים בהונג קונג היו בחירה טבעית. שבעה ילדים גידל כאן יחד עם אשתו, הרבנית גולדי, המנהלת את מערך החינוך המקיף שהוקם בהונג קונג.

ארבעה כבר עזבו את הקן. גולדי היא בתו של הרב אברהם שם טוב, השליח המפורסם לוושינגטון ויו"ר אגודת חסידי חב"ד העולמית, ומרושם ראשוני נראה שהיא ניחנה באותן אנרגיות בלתי נגמרות.

אתמול הפיק הרב אבצן ערב מיוחד לאנשי הקהילה היהודית לרגל 20 שנה להילולת הרבי מליובאוויטש. הקהל היה הטרוגני במוצאו, שפתו, הכנסתו וטעמיו. הגיעו אנשי עסקים ישראלים, יהודים צרפתיים ואוסטרליים, ראשי הקונסוליה הישראלית, מורים ישראלים שבאו לשליחות מיוחדת מהארץ כדי ללמד בבית הספר היהודי במקום. הרב אבצן דיבר על המסר של הרבי בעידן הנוכחי, על הפוטנציאל של כל אדם, על אהבת ישראל, על החטופים. הקהל האזין בקשב רב.

ההטרוגניות של הקהילה, המרוץ הכלכלי האינסופי המתקיים בהונג קונג, והעובדה שאנשי העסקים מתכונים להגיע לכאן לתקופה קצרה, שנתיים – שלוש סך הכל ולעתים נשארים הרבה יותר, מקשים על יצירת מוסדות קבועים ויציבים. רוחניות ושיעורים קבועים דורשים הקרבה, יציבות, שלווה מסוימת, נכונות לשנות את זווית הראייה, אפילו פוסט מטריאליזם יכול להספיק. מהצד נראה שלכאן הפוסט מטריאליזם עדיין לא חדר.

הרב אבצן אינו מוותר. הוא מכיר את הרגישויות. רוב הקהל אינו דתי. יש מיעוט מסורתי. בכל הזדמנות הוא מנסה לספק מנות קטנות של רוחניות, עטופות היטב בלשון השגורה. לעשות את זה פעם אחד זה דורש מאמץ. אך לשמור על פעילות מתמשכת שתגבש את הקהילה, ברמת עצימות גבוהה לאורך חצי יובל, זה כבר עניין הראוי להערכה רבה. את היום שלו הוא מתחיל בשש וחצי בבוקר ומסיים בחצות. מעבר לשיעורי התורה והחסידות הקבועים חלק  נכבד מזמנו מוקדש לעזרה לאנשי עסקים אך גם לתיירים שהגיעו לסין ונתקלו בבעיה, חלו וזקוקים לשירותי רפואה, איבדו מסמכים או ארנק. הוא גם מוציא מכאן חברים מהקהילה לתוכניות שונות בארה"ב. תכופות הוא יוצא לסין העממית לצרכים שונים. רק באחרונה עמל על שחרור איש עסקים שנעצר לאחר שהסינים עמם בא במגע לא רצו לשלם לו את שכרו.

מדוע הניסיון כאן קשה אפילו יותר מאשר זה בתאילנד או במקומות אחרים בעולם? ההיגיון מוסבר באריכות בספר "טרדות הפרנסה". באופן טבעי רוב בני האדם מבועתים מהרעיון שנתדרדר לעוני ומחסור. עוני הוא מכמה בחינות כמו שיתוק. העניות מנוולת. העוני הוא מצב של מחסור. הוא גורר עמו תחושה של חוסר שלמות וחוסר ביטחון. לעומת זאת עושר מעיד על הצלחה. זוהי תצוגה נאה כלפי הסביבה. אולם למרות זאת, העושר הוא ניסיון קשה יותר משום שהוא דורש מאנשי העסקים לוותר על התחושה שההצלחה היא אך ורק תוצר של מעשי ידיהם. לאחר ההכרה הזאת הם נדרשים להשתמש בעושרם כדי להשפיע על העולם ועל סביבתם הקרובה. ניסיון של עוני דורש תנועה נפשית שונה. עוני מתבטא בקבלה מן העולם לעומת עושר הדורש נתינה.

העושר כמו העוני, אינו חסר תכלית. המסר העובר כאן לקהילה הוא שבידי האדם האפשרות לבחור לאיזה כיוון הוא מנצל את כוחות הבריאה שניתנו בידיו. העשירות יכולה לשמש לצורך קיום חיי בילויים והנאות או לצורך השפעה. חלק גדול מהקושי שבניסיון העשיר על-פני העני נובע מכך שהעשיר אינו רשאי להסתפק בהתגברות העצמית על המידות השליליות, כמו הנטייה לעצבות, חרדות, כעס וקנאה. הוא חייב גם לפעול על-ידי מעשים טובים.

בבוקר מתכנס מניין קבוע של מתפללים. מיד בסיומו של המניין מוגשת באופן קבוע ארוחת בוקר מושקעת. המתפללים רגילים בכך. על הגשמיות כאן אי אפשר לוותר, אבל המטרה של הרב אבצן נותרה ללא שינוי, בדיוק כפי שהייתה כשהגיע לכאן לפני למעלה מיובל, להפוך את הגשמי לרוחני.

(באדיבות אתר התבוננות)