בעקבות השאלה מדוע חזרתם בתשובה, השאלה המרכזית השנייה בה עוסקת הסדרה "חוזרים קדימה", היא כיצד הגיבה הסביבה.

כאן התשובה הרבה יותר חד-גונית. הסביבה הגיבה בהלם, בתדהמה. הדתיים מצטיירים כאחר. הם הדמון, המפחיד. המשפחה והחברים חווים תחושת אובדן שיש צורך להפיג.

המהפכה בהבנת נפש האדם כפי שהציגה בעל התניא ובעיקר דואליות הנפשות, והמאבק בין שיח אקזסיטנציאלי לשיח אינטרסנטי, השפיעה ועיצבה, הגויות רבות ולא רק בעולם הדתי (דוגמאות טובות היא הגותם של הרב סולובייצ'יק ומרטין בובר). 

הפרק הרביעי בסדרה מנתח את האנטגוניזם הרווח בחברה הישראלית כנגד הדתיים והחוזרים בתשובה. ואם בני הציונות הדתית משלים את עצמם שהדברים אינם תקפים לגביהם, יש מי שמבהיר שהם טועים. גודלה ומרקמה של הכיפה אינו משנה בקרב קבוצות מסוימות. קצת בדומה לאוריינטליזם של אדוארד סעיד, האחר הוא האחר כי היחס אליו ניזון מהרבה דימויים, סטריאוטיפים והבנייה שלילית מכוונת או לא.

גולן אזולאי חוזר בפרק השני על הדוגמה המהדהדת של נועה ירון דיין במקימי. נועה מטיחה בהוריה שכשהיא הסתובבה במסיבות מפוקפקות הם לא דאגו 'מה יהיה איתה', ואילו עכשיו, 'כשהדבר הכי נורא שהיא עושה הוא לקרוא תהילים ולהשכים לתפילה, הם מוטרדים'.

המגמה של התשובה כיום היא להשתלב בתוך העולם הקודם, להשתלב בין היתר מתוך כוונה להשפיע. אולם אני לא משוכנע שאפשר לנפנף את החרדות האנטי-דתיות בכך שהיהדות היא רק פרקטיקה הקשורה לרשות היחיד, לתפילין, כשרות ושיח יומיומי עם הקב"ה. היהדות היא הרבה יותר מכך. היא לא מתירה חלל פנוי בחייו של המאמין. לכאורה יש אסור, יש מצוות ויש מרחב שהוא רשות. בפועל גם את הרשות צריך להפוך למצווה. אם הקב"ה נמצא בכל מקום, והתורה והמצוות הן הדרך לגלות זאת, אזי לתורה יש מה להגיד על כל תנועה של האדם במציאות. במישור הפרטי או במישור הציבורי. מעתה, כפי שניסח זאת גילי שושן, החוזר בתשובה צריך לפקח לא רק על מה שהוא אוכל ומדבר, אלא להתמודד גם עם מה שהוא חושב. וזו משימה לא פשוטה כלל. לקבל את הנוכחות של הבורא בחיי היומיום זה לא רק לתחזק עמו שיח שותף, אלא להפוך אותו לשותף הנוטל חלק בכל היחסים החברתיים, העסקיים, הפוליטיים והתרבותיים. ושותפות שכזו מכוננת בבעל התשובה מהות חדשה.

החוויה הטראומטית של המרואיינים היא החוויה האישית שלהם, ולכן אי אפשר לערער עליה. הרב גיסין מעיר כי "לפני עשרים שנה תופעה שכזו לא הייתה אפשרית". ומכאן, כיום הולך ומשתנה היחס אל החוזרים בתשובה הנשארים לפעול בתוך הסביבה שלהם.

ודווקא בשל השינוי ביחס אל תופעת החזרה בתשובה יכולה להתחדד השאלה האם יש לעולם החילוני המובהק מה לחשוש מהתופעה. עד כמה ששאלה זו מעניינת היא לא הדיון כאן. הדיון העיקרי הוא כיצד ליצור בישראל חברה פחות שיפוטית, יותר סובלנית, כזאת שמקבלת את האחר. כלומר שלא רואה בו אחר.

קהילות 

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מתאר שני סוגי חברות. אחת נפוצה והשנייה כנראה אידיאלית, אוטופית. הראשונה, מבוססת על אינטרסים של פרטים ששאיפתם היחידה היא קידום ענייניהם. כמו ז'אן ז'ק רוסו המתאר את המעבר ממצב הטבע למצב חברתי, סובר הרב סולוביצ'יק כי ההתארגנות המשותפת היא 'תגובה טבעית לאיום של העולם החיצון, ומסייעת לאדם להתמודד עם מלאכות שהוא אינו יכול לעשות לבדו בסביבתו העוינת'.

לעומת החברה מהסוג הראשון, החברה מהסוג השני מאופיינת ב'ריעות אקזיסטנציאליסטית' . קהילה זו היא קהילה בה האדם נפגש עם האחר בתיווך הא-ל. הבורא נעשה שותף בברית, לא כא-ל כי אם כחבר ועמית כמו גם כמנהיג ורועה. הוא הופך להיות חלק בלתי נפרד מהקהילה הנוצרת. "סופיות ואין סופיות, זמניות ונצחיות, יצור ובורא – הכל מתקשרים לאותה קהילה. הם מתחברים יחדיו ומשתתפים בקיום אחיד" .

הרב סולובייצ'יק מנסח היטב את המשבר של החוזר בתשובה בחברה המערבית הכללית: "…איש האמונה בן התקופה החילונית מודרנית "מצוי במשבר קשה ומייסר ביותר" , טוען הרב סולוביצ'יק. הוא מרגיש זר ומנוכר בחברה המודרנית "בעלת הנטייה הטכנית, המכוונת כלפי עצמה והמחבבת את עצמה באורח הגובל בפולחן עצמי, השואפת להוסיף לעצמה כבוד ללא שעור ולהתעטר בניצחונות אין קץ, השואפת להרקיע שחקים, והרואה בעולם המוחשי והנוכחי את הגילוי היחיד של המציאות". החסך של החברה הזאת היא במעורבות הא-ל בקיום המציאות של היחיד והרבים.

המרוץ, התחרותיות, הם גם הגורמים לחוסר קבלת האחר. לכאורה נדמה שכדי לטפס מעלה, להתקדם, יש חובה לדרוך על כתפי האחר. "במאה הנוכחית… פיתח איש ההדר מידה דמונית: הוא תובע לעצמו כוח בלתי מוגבל – ואפילו את האינסוף עצמו. גאוותו אינה יודעת כמעט גבול, דמיונו יהיר, והוא שואף לשלטון שלם ומוחלט על הכל. כמו האנשים בימי קדם עסוק הוא בהקמת מגדל שראשו יגיע לשמים… ומתוך שהוא מתעלם לגמרי מן האדם השני אשר מתעסק עם החוויה המיוחדת והטרנסנדטית המסרבת להיכנע לאינטרסים התרבותיים של איש ההדר… הוא חש בברור שהוא עקר ברוח, כי מבחינה אמוציונלית הוא מאוכזב, וכמו המלך הזקן של קוהלת הוא מכיר בטרגדיה שלו… הוא אינו חותר לקראת הגדולה הטמונה במעשה ההקרבה אלא בנוחיות של שלוות הנפש. הוא רוצה חוויה אסתטית ולא חוויה של ברית, נימוס חברתי ולא צו אלוהי" .

הרעיון כי: "אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו אפילו כמלוא הנימה" זקוק לאמונה אמיתית, פנימית, החודרת בכל תחומי ההוויה כדי להתממש. אחרת, כל התנהגות של הזולת עשויה להיתפס כחלק מתחרות מאיימת.

מקור הנפשות 

על-פי בעל התניא יש מספר טכניקות יסודיות שיגרמו לנו לקבל את האחר לא כ"אני-הוא" אלא כ"אני-אתה" במונחים בובריאנים. טכניקה אחת לדוגמה, היא להפחית מערך האינטרסים האישיים בעינינו. ככל שאנחנו מתרוממים רוחנית אנחנו פחות מייחסים חשיבות להבדלים הגשמיים. אולם מדובר בעבודה לא פשוטה הכרוכה בהתמודדות אינסופית.

הטכניקה השנייה תובעת מאיתנו התבוננות בנו ובזולת. אנחנו לא יכולים לשפוט אף אדם מאחר ואיננו יודעים את שורש נשמתו, את ההתמודדויות שהוא עובר. את מציאות חייו. הענווה איננה חוסר הערכה עצמית. הענווה האמיתית היא כזאת שאם היינו מדמיינים את עצמנו במציאות שונה, במציאות של הזולת, יכול להיות שהיינו פועלים באופנים פחות מחמיאים ממנו. לאידך אם הוא היה זוכה לנסיבות חיינו, כנראה שהיה מצליח יותר מאיתנו.

לחזור למסך הבערות

הפילוסוף האמריקאי, ג'ון רולס, פיתח את טכניקת ההתבוננות של בעל התניא (לא במישרין כמובן) לתיאוריה של צדק בחלוקת משאבים. אם נתעלם מהיחס הטכני של רולס אל המונח צדק, נמצא בתיאוריה שלו דרך יפה להמחשת צורת ההתבוננות שעל-פיה נלמד את עצמנו לשנות את היחס של האחר.

דמיינו לכם תהליך תיאורטי שבו אנחנו לוקחים את בעלי התשובה, כולל חבריהם ואפילו אלה שעליהם נאמר שלעולם לא יחזרו בתשובה, ומניחים אותם מאחורי "מסך של בערות". מאחורי המסך הם מאבדים את זהותם. הם אינם יודעים אם הם דתיים או לא, עשירים או עניים, אנשי המרכז או הפריפריה ואפילו אם הם נשים או גברים. במצב כזה נבקש מהם לבנות יחד את "העמדה המקורית", כלומר לבנות עקרונות של צדק. כעת, עליהם יהיה להתבונן במה יקרה אם יתגלה שהם עצמם חוזרים בתשובה, או חרדים, או לא דתיים. על-פי רולס, אם אנחנו מתאימים אותו לצרכינו, רוב האנשים ילכו "על בטוח". הם יעדיפו להימנע מביקורת או מפגיעה בקבוצות השונות כדי שלא יתברר שהם שייכים לאותן הקבוצות.

הטכניקה השנייה אינה מיוסדת על מוסר אוניברסלי או על מוסר א-לוהי אבל היא פרקטית להפליא. הבחירה באפשרות שהתוצאה הגרועה שלה טובה מהתוצאות הגרועות ביותר של כל אפשרות אחרת, פונה לשכל הטבעי, האינטרסנטי שלנו. הטכניקה כאן איננה בקשה ממישהו שיציב מולנו מראה, כדי שנראה גם את הרע בעצמנו, כפי שמציע הבעל שם טוב. אלא להתבונן ולעצור את תגובת הרתע מהאחר, כי אנחנו באמת לא יודעים את עומקי הדברים. לא לשפוט, לא לקטלג ולא לדחוק לעמדת האחר, מתוך ענווה אמיתית העולה מתוך התבוננות פשוטה אך נדרשת בכל שיח.

מתוך התבוננות זו, בהדרגה ועם הרבה אמונה, יכולה להיבנות כאן הקהילה האקזיסטנציאליסטית המיוחלת אותה מתאר בערגה הרב סולוביי'ציק.

(באדיבות אתר התבוננות)