דויד סלומון הוא יהודי אמריקאי עשיר. עסקיו היו מסועפים והוא וחי חיי עושר. מעבר לאיכות חיים, אפשר לו הכסף כבעל המאה להיות בעל הדעה כמעט בכל מקום בו הייתה לו דריסת רגל. אך לכל הדעות, הדבר היקר ביותר שהיה לו לא היה קשור לממונו. הייתה זו בתו היחידה – שרה, שבעת שמתרחש סיפורנו הייתה בת 18. דויד חיכה בכמיהה ליום בו תקים את ביתה ותהפוך אותו לסבא רווה נחת.
 
לשמירת מצוות לא היה מקום בכלל בלוח הזמנים הצפוף של דויד. כך הוא חשב. הוא חי על פי הפתגם האמריקאי הידוע "טיים איז מני" – זמן הוא כסף, וכשכל דקה שווה אלפי דולרים נראה לו קשה להותיר זמן ליהדות.
 
באחד הימים ישב דויד במשרדו המפואר. הוא היה באמצע התלבטות עסקית משמעותית, ולפתע צלצל הטלפון. הוא התכעס וזעק לעבר המזכירה: "ביקשתי לא להעביר לי שיחות!". הטון המרחם בו השיבה לו הבהיל אותו כהוגן. "זה מבית הרפואה, הם אמרו שזה דחוף מאוד!".
 
רופא הבהיר בעדינות לדויד כי שרה בתו נפגעה באורך קשה בתאונת דרכים. "היא מאושפזת כאן כרגע וכדאי שתגיע בדחיפות".
 
מר סלומון חטף את מפתחות הרכב ושעט החוצה, מותיר את דלת המשרד פתוחה ואת המזכירה דאוגה. אם דויד יצא באמצע יום עבודה ממשרדו, סימן שהמצב אכן רציני...
 
בבית הרפואה לא המתינו לו בשורות טובות. ביראת כבוד מול המיליונר הידוע, הבהירו לו הרופאים שמצבה קריטי. היא בתרדמת ואיש אינו יודע מתי תקום, אם בכלל.
 
מראה בתו האהובה המחוברת למכשירים שבר את ליבו. הוא, איש העסקים והמעשה עמד שם חסר אונים, מייבב כמו תינוק. כשאשתו הגיעה במרוצה דקות מספר אחריו לא נותר לה דבר אחר לעשות. הם עמדו שם שניהם מתמוגגים בדמעותיהם.
 
הימים שחלפו אחר כך היו מונוטוניים להחריד. ההורים חיו את חייהם על פי זמני בית הרפואה והקירות הלבנים הפכו לביתם הראשון והשני גם יחד... הרופאים כבר התרגלו לשאלותיהם הדאוגות, האם היא פקחה עיניים? האם חל שיפור? אך לצערם הרב, שום נחמה לא נראתה באופק.
 
אביו של דויד הגיע לבקרם וזיהה את הייאוש שמתחיל לבצבץ ממבטיהם. זו הייתה הנקודה בה הוא הציע להם לפנות לרבי מליובאוויטש מלך המשיח.
 
להורים המיוסרים היה קשה הרעיון שהם כאמריקאים מודרניים יפנו אל ראביי. אך אם הוא יוכל לסייע לשרה, שום דבר אחר לא היה משמעותי.
 
מוחו העסקי של דויד החל לעבוד. הרי אינני מקיים אף מצווה וכיצד אפנה לראביי? תהה לעצמו בשקט. תשובתו לעצמו הייתה צפויה. 'אתרום סכום משמעותי של כסף וכך וודאי יברך הראביי את בתי'. דויד לא הכיר מישהו שיוכל לעמוד בפני אמצעיו הכספיים והאמת ניתנת להיאמר, הוא היה בטוח שגם לא יפגוש כזה בעתיד.
 
לדויד ורעייתו נקבעה פגישת 'יחידות' דחופה עם הרבי. בדרך כלל נדרשו חודשים ארוכים כדי לקבוע פגישה כזו, אך המצב החמור של שרה דיבר בעד עצמו ובתוך ימים ספורים הם מצאו עצמם בחדרו של הרבי, מספרים לו על מצבם החמור של בתם. "רבי, אתרום חמישים אלף דולר למוסדותיך. אנא, ברך את בתי ברפואה שלמה!".
 
הרבי התעלם מהצ'ק המזומן שהונח על השולחן ואמר: "מר סלומון, למען בריאות בתך עליך לשמור שבת".
 
דויד החל ברישום קדחתני של צ'ק נוסף. "רבי, מאה אלף דולר תרומה!", כמעט זעק. "ברכתך זוהי תקוותה האחרונה של בתי!". אך הרבי נותר בעמדתו. "שמירת שבת היא המפתח לבריאות הבת".
 
דויד היה בפאניקה. מתעלמים מהצ'ק שלו... תקלה כזו מעולם לא התרחשה לו. כעת הוא כבר בכה ממעמקי ליבו. "רבי, הנה כאן צ'ק פתוח. רשום כאן איזה סכום שאתה רוצה. רק ברך את בתי! מצבה אנוש!".
 
"הקדוש-ברוך-הוא הוא האחראי לבריאותה", אמר הרבי בנועם. "אני יכול להתפלל, אך עליך לבצע את חלקך בעניין. שמור שבת ועוד תראה מהבת נכדים, בעזרת השם".
 
מר סלומון היה נבוך והבטיח לחשוב. הוא אסף את הצ'קים שלו, שלראשונה לא הביאו לו שום תועלת ויצא עם רעייתו מהחדר הקדוש תוהה ומבולבל.
 
את הלילה הוא בילה בהרהורים כואבים. בבוקר הייתה לו מסקנה ברורה: הם ישמרו שבת. אין לו ברירה אחרת.
 
שבת אחת נשמרה. עסקיו נסגרו והוא אפילו עשה קידוש. לאחר השבת חל שיפור ראשון במצבה של שרה. לאחר השבת השנייה התרחשה התקדמות פלאית נוספת. לאט אבל בטוח השתפר מצבה באופן נסי, עד להחלמה המלאה.
 
דויד זכה לרוות ממנה נחת בדמות נכדים יהודיים בריאים ושלמים. הוא תמיד נהנה לבוא אליהם ולבקרם, אך היום בו היה ביקורו משמעותי במיוחד היה שבת, עליה המשיך לשמור מכל משמר.