אורי, יהודי יורד שגר בלוס אנג'לס, כמעט שכח שהיה פעם ישראלי. מלבד כמה ידידים, שרידים מהכרויות קודמות, העדיף להיטמע ככל יכולתו בחברה האמריקאית.
 
משרדו המפואר העיד כאלף עדים על עסקיו המשגשגים. המשרד שכן בבניין מרשים במרכז עסקים גדול ברחוב ראשי. בניין מבוקש במיוחד, שבעלי עסקים שונים התחרו ביניהם מי יצליח לשבור למי את חוזה השכירות ולהשתלט על המבנה. אנשים נכונו להציע סכומי עתק בעבור משרדים בבניין, ולכן כל אחד מהשוכרים שמשרדו היה חשוב לו הקפיד להזדרז לחדש חוזה שכירות בכל פעם שהוא הסתיים.
 
ביום אחד לא בהיר במיוחד, שרר מזג אויר סגרירי. החוזה של אורי על משרדו בדיוק הסתיים והוא, כמובן, התכונן לחדשו. אך לא תאר לעצמו כמה הדבר בוער... כאשר יצר קשר עם הבעלים מצא את עצמו במצב לא סמפטי במיוחד. אחד משכניו השוכרים הציב לעצמו מטרה לשכור את כל המשרדים שבבניין. היה לו חשוב, מסיבות השמורות עמו, לקבל שליטה מוחלטת על המקום והוא היה מוכן לשלם סכום מופקע על כל הבניין.
 
"תראה אורי", הסבירו לו ידידים ומכרים. "אין מה לעשות. אתה ניצב מול אויב חזק ממך. כבר כעת רוב הבניין בבעלותו".
 
אורי די נבהל ונלחץ, אך לא איבד עשתונות. הוא ידע: יש כתובת. לא מכבר השתתף בביקור קבוצתי אצל הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, בארגון מנהל בית חב"ד שבאזור מגוריו. השהייה בד' אמותיו של הרבי רוממה אותו לפסגות לא מוכרות. הוא הוקסם מאישיותו של הרבי וממנהיגותו הבלתי מעורערת. במיוחד כבש אותו השילוב של העוצמה הקורנת מהעיניים החודרות עם רחימאיות שופעת עד בלי די. באותו ביקור קיבל אורי על עצמו לא לבצע שום צעד משמעותי בחייו מבלי שתהיה באמתחתו ברכה והסכמה מהרבי.
 
כעת, ישב אורי בדחילו ורחימו וכתב לרבי על המצב העגום. עתידו ועתיד משרדו לוטה בערפל. הוא התלבט האם לנסות בכל זאת לשכור את המקום, למרות שאין ביכולתו להציע סכום גבוה יותר מזה שהיריב הכלכלי מוכן לשלם, או שמא הגיע הזמן לעבור למקום אחר?
 
משגלגל את ההחלטה לפתחו של הרבי, כמו נגולה אבן מלבו. בני משפחתו כבר הכירו את ההרגל החדש של אורי להשליך את יהבו על הרבי. היה להם ברור כי אם לא תגיע הנחיה מהרבי, הוא לא ינקוט עמדה ולא ייזום שום תפנית.
 
ההמתנה הייתה מורטת עצבים. שבוע חלפו וגם שבועיים. אורי מצא את עצמו בין הפטיש לסדן. הזמן אזל מבין אצבעותיו והוא עמד לצאת קרח מכל הצדדים. מקומו בבניין הנוכחי הלך ונהיה חסר סיכוי ובינתיים הוא גם איננו מבטח את עצמו במקום אחר.
 
חודשיים (!) חלפו והמענה טרם הגיע. אורי היה באמצע לגימת הקפה של שחרית שעה שמנהלת הבניין מטעם הבעלים דפקה בדלת. אורי נלחץ. אם טרחה לעלות ולהגיע עד למשרדו, סביר להניח שאיננה נושאת עימה בשורות טובות עבורו.
 
המנהלת דיברה קצרות וחדות. "עם כל הרצון הטוב להמתין להחלטתך, אינני יכולה יותר. הבניין כולו, כולל משרדך, כבר הושכר!", הבהירה לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.
 
אורי החוויר. מכל מקום הוא לא איבד תקווה. הוא שיער שעדיין לא מדובר במקרה אבוד, וביקש מהמנהלת שתואיל לקבוע עמו פגישה בסוף אותו שבוע על מנת לנסות ולהגיע לפשרה. השערתו התבררה כנכונה. עובדה שהיא הסכימה...
 
תקוותו הגדולה של אורי הייתה שעד יום שישי, היום בו נועדה להתקיים הפגישה, אולי יגיע המענה המיוחל מהרבי.
 
בינתיים, הגיע היום, שעת הפגישה המשותפת התקרבה – ותשובה מהרבי אין. ממש טרם צאתו לפגישה הבחין אורי במעטפה מבצבצת מתא הדואר. אכן, הגיע המכתב הנכסף. ידיו של אורי רעדו כאשר פתח את המעטפה בהתרגשות רבה. המכתב הכיל ברכה לכל צעד שינקוט ונחתם במילים 'אזכיר על הציון' (הציון הוא קברו של חמיו של הרבי, הרבי הקודם מליובאוויטש).
 
אורי היה מאושר. הוא הגיע לפגישה בכוחות מחודשים, התמקח, השתמש בטיעונים עסקיים כאלו ואחרים – והצליח להאריך את חוזה השכירות לתקופה נוספת.
 
"ברור לי", מצהיר אורי בביטחון, "כי בזכות האמונה בברכת הרבי ובזכות ההמתנה הנחושה אליה, העניקה לי הברכה כוחות להתנהל נכון בזמן הפגישה המכרעת.