הצדיקים מוזמנים על-ידי המלך, הקב"ה לצפות בקרבות[1]. החיות נאבקות זו בזו. הן נשלחות לזירה כדי להכריע האחת את רעותה. הצדיקים צופים. המלך נהנה. הקרבות הן עבורו שעשוע[2]. ממה הוא נהנה? מהניסיון של הלוחמים בזירה לשרוד, לנצח. מכך שחיה אחת גוברת על האחרת. באופן טבעי אפשר להניח שככל שהמתרחש בזירה חי, דינמי, בלתי צפוי ובעיקר גורר הזדהות עם אחד הצדדים הלוחמים, ההנאה גדולה יותר.

כשיחסי הכוחות אינם שווים הזירה אינה מעניינת. ברור שהאריה והדוב גוברים על החיות הקטנות. לכן כדי להגביר את השעשוע הקב"ה מתערב. הוא אוזק את רגליה של חיה אחת כדי לתת הזדמנות לחיה אחרת, חלשה יותר, לנצח. מבדר יותר לראות חיה קטנה כשהיא נאבקת על חייה כנגד חיה גדולה שהגבילו אותה בדרך כלשהי. לפעמים, למרות ההתערבות ביחסי הכוחות, התוצאה אינה מסתיימת כמצופה. חיה אחת התגברה בעוז ובתעצומות על האחרת. היא גילתה תושייה ונהגה בטכסיסים ששינו את ההימור כנגדה.

החיות הן כמובן לא חיות. הן רק משל. בעל התניא, רבי שניאור-זלמן, בוחר להמחיש את המתרחש בנפש האדם בדרך מיוחדת,[3] המתוארת כבר במקורות מוקדמים יותר[4]. לכן הדימוי של תמונת הקרבות המתוארת בהרחבה על-ידי אדמו"ר הזקן מזכיר בכמה היבטים את מלחמות הגלדיאטורים ברומא העתיקה. הסרט גלדיאטור עוזר להמחשה. מקסימוס מרידיוס, הגנרל הרומאי שנאסר, מסרב להלחם. הוא חסר מוטיבציה לאחר שאשתו ובנו נרצחו. כשהגיע הרגע לא הייתה לו ברירה. הוא נזרק לזירה קשור בשלשלאות ללוחם נוסף, שטיפל בפצעיו והציל את חייו. אילו לא היה נלחם היה מקפח גם את חיי העבד השחור ומחמיץ את האפשרות לנקמה. כדי להצליח, מקסימוס נדרש לא רק להרוג ביעילות אלא גם לרכוש את לב הקהל. הקהל משועשע ממנו. כך גם הקיסר. משחקי הזירה הם הדרך שלו לשלוט בהמונים. להעסיק אותם ולגרום להם להעריך אותו. מקסימוס לא היה אמור לנצח. הציבו מולו מכשולים רבים מדי, אך בזכות גבורה יוצאת דופן לצד כישורים וניסיון הצליח להגיע לרומא, לנצח, לכבוש את לב הקהל ולגרום לקיסר, מרקוס אורליוס, לרדת אליו ולהכירו. גבורתו היא שלבסוף שמרה על חייו והחזירה לו את חירותו.

הלויתן ינצח

הקניגיא העיקרי, הקרב המרכזי שנפרש לפני הצדיקים הוא בין הלויתן ושור הבר. מי הן החיות הנאבקות, הגלדיאטורים של הקב"ה והצדיקים? אלו הן שתי הנפשות, הדואליות שבאדם והמאבקים המתרחשים בתוכו. הנפש שאינה מעמידה את האדם במרכז, שהיא ההפך מהאגוצנטריות הטבעית ונחשבת לכזאת שמקורה הישיר הוא מהבורא – מגולמת בלוויתן. הנפש הטבעית, המקור לנטיות הטבעיות, לעצבות, לכעס, לתענוגות החיים ולליצנות, שמקורה מהסטרא אחרא, מהצד האחר, היא כשור הבר[5]. כלומר הדואליות של מבנה הנפש והקרבות המתרחשים באדם נועדו לשעשע את המלך וצדיקיו.

שאלתם את עצמכם פעם למה אנחנו נופלים וקמים, מתכווצים ונותנים, מחייכים ומזעיפים פנים, מתקדשים ומתבהמים? הכל כדי לשעשע את הקב"ה. הקרבות הפנימיים הם אמיתיים ולא אמיתיים בו זמנית. הלוחמים נלחמים על חייהם, אולם סכנת החיים היא יזומה לטובת המשחק. אין מלחמה אמיתית שם בחוץ.

המלך הוא האחראי על התפאורה, על יחסי הכוחות, ולכן גם בדרך כלל על סיכוי הניצחון או ההפסד של כל צד. הוא בוחר מי יישא חן לפניו. הצד האגוצנטרי או זה האמון על הנתינה וההתקדשות. האדם מבקש להתקדש, להתרומם, להתגבר, ואז הצד שכנגד מתרומם כנגדו ומכביד עליו את המשימה. הכוח של המשיכה לעולם הגשמי מושך אותו חזרה לבלבולים ולמחשבות שליליות. הגלדיאטורים יכולים לנצח רק באמצעות גבורה יוצאת דופן. כשדוד היה למלך, הקב"ה שינה את יחסי הכוחות כך שהקדושה תגבר על הסטרא אחרא. כך גם בימיו של בנו, שלמה. אולם בחלקים נרחבים בהיסטוריה האישית והקולקטיבית של עם ישראל, החיות הפראיות גברו על הקדושה הכללית והאישית.

בשביל מה לריב? 

תיאור הגלדיאטורים של הקב"ה, המאבק בין הנפשות, אינו מחמיא לאדם ואפשר גם לומר בזהירות שאינו מחמיא לקב"ה. התיאור מעלה שתי שאלות עיקריות. האחת היא לשם מה הקניגיא? מה הערך בקרבות בלתי נפסקים שלעתיד הצדיקים יוזמנו לצפות בהם? מדוע החיים צריכים להיות מתוארים כרצופי מאבקים, נטולי שלווה ונחת. חיים של צמיחה ללא נסיגות?

השאלה השנייה מציקה לא פחות. מה כל כך מצחיק בדילמות, בתהפוכות הנפש, בחוסר היכולת לטפס להתרומם להתעלות? מדוע הקב"ה מוצא בחולשה האנושית שעשוע? על מה יש לצחוק וליהנות?

התשובה לשאלה הראשונה נעוצה באיכויות שמתגלות במאבק. כפי שהרחבנו כאן, מאבק מצמיח את שני המתאבקים. הוא מגלה בהם כוחות נסתרים:

יעקב נלחם נגד שרו של עשו. במאבק הם מחבקים זה את זה מתוך רצון להכניע, ובתוך כך הם מעלים אבק ברגליהם[6]. הקרב מאלץ את הלוחם לגלות את הזולת, ולהתאים עצמו אליו. הוא מחייב את השיפור וההתקדמות, שכן אם האחד עולה לקרב מתוך עצלות וכבדות, הוא ינוצח בקלות, גם אם הוא חזק מחברו. לעומת זאת אם יתייצב מלא בטחון פנימי ושמחה, סיכוייו לנצח יהיו גדולים, גם אם יהיה חלש מיריבו. הביטחון, ההחלטיות, הנחישות והאמונה הפנימית הם לא רק מרכיבים קריטיים בכל מאבק, הם גם משתפרים ונלמדים ממאבק למאבק.

הנפש האלוקית אינה צריכה זיכוך וטיהור. היא לא צריכה את המאבק. כמו מקסימוס המסרב להילחם היא מעדיפה את האַין. היא חלק מהבורא ולכן שלמה. אולם היא יורדת מטה לעולם הזה התחתון כדי לזכך את הגוף ואת הנפש הבהמית. תוך כדי כך היא עצמה זוכה להתעלות לדרגה גבוהה יותר מאשר זאת שממנה ירדה. היתרון של האור, של הניצחון, של קדושת הבורא, הוא מהחושך וההסתר. מהמקום שמעלים על קיומו של הבורא.

מה כל כך מצחיק?

הקרבות נועדו עבור ההתעלות. צמיחה וגילוי עצמי. אולם מה כל כך משעשע את הקב"ה?[7]

הצחוק, מהמשחקים איננו לעג כפי שאפשר לחשוב, אלא ביטוי פיזי של שמחה. כדי להבין את הצחוק צריך להקדים ולבחון כיצד נתפס צחוק האדם במחשבת החסידות (כאן על הצחוק בהרחבה). אצל האדם, הצחוק מבטא שחרור, ולו באופן זמני, מכבלים מסוימים, מהסתרים. הצחוק מבטא את היכולת להתעלות מעל הרגעי והחומרי ולגלות את נקודת העצמות.

היחיד האחוז במידת הכעס אינו מצליח לצחוק. גם כשהוא עצוב הוא מבטא מידה טבעית, של כניעה לצד הבהמי, לתחושת ה'אגו' של מי שאינו זוכה מהמציאות למלוא ההכרה המגיעה לו. כשהוא צוחק הוא כבר משתחרר ומתגבר על הנטיות הטבעיות. צחוק במובן זה הוא לא דבר טבעי, כי אם התגברות על הטבע.

הצחוק, כשהוא לא וולגארי ובהמי, יוצר נחת רוח בעליונים, משום שהוא ביטוי לכפייה עצמית של הנטייה החומרית, ולנכונות להתחדשות על-ידי התבטלות.[8]

מהסיבה שהצחוק מבטא התקשרות לשורש נסתר לצד שחרור מסוים מהיבטים גשמיים, נאמר בתהילים כי לעתיד לבוא 'ימלא שחוק פינו'[9] השחוק העתידי הוא גילוי של הנסתר על-ידי ביטול היש, תחושת הישות, ביחס לאין.[10]

מסכת עבודה זרה מביאה תיאור מעניין של שעשועי הבורא, לפיו בשלוש השעות הראשונות ביום הקב"ה יושב ועוסק בתורה. בשלוש השעות הבאות הקב"ה יושב על כסא הרחמים ודן את העולם כולו. בשלוש השעות השלישיות הקב"ה זן את העולם כלו מקרני ראמים ועד ביצי כנים. ובסוף היום, בשלוש השעות האחרונות, הקב"ה עוצר הכל ומשחק עם לויתן, שנאמר: 'לויתן זה יצרת לשחק בו'.[11]

מה הכוונה שהקב"ה משחק עם לויתן בסוף היום? לויתן הוא מלשון 'ילוה אישי'[12], לשון חיבור וליווי. הרעיון הכללי הוא שחיות הים מצויות במציאות שאינה נפרדת ממקורה. הים נקרא בשפת הקבלה עלמא דאתכסייא, העולם המכוסה, לעומת היבשה המכונה עלמא דאתגלייא. העולם המכוסה הוא השורש לעולם הגלוי.

המשחק של הבורא עם הלוויתן מצביע על חיבור של שני דברים הנבדלים זה מזה על-ידי מידה של ביטול של האחד לשני. באופן אחר, השורש לצחוק הבורא הוא החיבור של הדבר הגלוי לשורש הנסתר על-ידי שחרור האדם מהעמדת עצמו במרכז.

הקב"ה עתיד לשחוק מהקרבות משום שהוא מזהה את בני האדם שברא מנצחים, מתגברים על המציאות העצמאית לכאורה, שבה הקב"ה אינו קיים, ומאפשרים את נצחון הנפש האלוקית על-פני זאת הטבעית.
 
לדימוי שהעולם הפנימי שלנו הוא מעין זירה, זירת גלדיאטורים, יש משמעויות רבות. אחת מהן היא שהמטרה של האדם היא לא רק לנצח, אלא גם לשבות את לב הקהל. להדר, להשתחרר, לנסות ליהנות מהקרבות ולא להתקפד, להיבהל ולנוס.

(באדיבות אתר התבוננות)

---

[1]התיאור במקורות נוגע לעתיד לבוא. אולם הקרבות מתרחשים כבר כיום. הרבי מליובאוויטש שואל מדוע הקרבות מתוארים ככאלה שיתרחשו לעתיד לבוא. שהרי עיקר המלחמה היא בעולם הזה. התשובה היא שהכוח לניצוח המלחמה הוא מן העצמות שתתגלה בעתיד. ראו: תורת מנחם חלק שני, ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, ה'תשי"ב, קסז.

[2] על שעשועי המלך ראו למשל: ראה עמק המלך שער א. וראה לקו"ת שה"ש כז, סע"א.

[3]ראו: מאמרי אדמו"ר הזקן – תקס"ה א, עמ' של"ה והלאה.

[4] ראו: בבא בתרא, עה עמוד א; ויקרא רבה פרק י"ג ג; ילקוט שמעוני איוב רמז תתקכו.

[5] מעניין שר' צדוק מלובלין מציין כי הלויתן הוא שורש יצר הרע והתאוה. ראו: פרי צדיק, שמות לראש חודש אדר.

[6]ראו מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ו ח"א, ויאבק איש עמו, קנט; תורת מנחם כט, חלק ראשון, י"ט כסלו, ה'תשכ"א, עמ' 242.

[7] ראו גם אדמו"ר מהר"ש, תורת שמואל תרל"ט ח"א, מאמרים, ראה ריח, בני כו', עמ' כט.

[8]הרבי מליובאוויטש, מאמרים מלוקטים, חלק ב, מוצאי ש"פ ויצא, ט' כסלו, בחדרו, ה'תשל"ח, עמ' 30.
 ישנן דוגמאות נוספות לצחוק המעורר נחת רוח בעליונים, למשל, זו של לידת יצחק או הגמרא העוסקת בתנורו של עכנאי.

[9]תהלים קכו, ב. ברכות לא, א.

[10]תורת מנחם כז, חלק ראשון, ש"פ ויקהל-פקודי, ה'תש"כ 486.

[11] עבודה זרה ג, ב. להרחבה: תורת מנחם יא, חלק שני, ש"פ קדושים, מבה"ח אייר ה'תשי"ד, עמ' 235.

[12] ויצא כט, לד.