בהתחלת ספר התניא מברר רבינו הזקן את הגדרתם המדויקת של המושגים: צדיק, רשע ובינוני. אין ההגדרה של צדיק, אדם שיש לו רוב זכויות, ואין הבינוני אדם שיש לו מחצה זכויות ומחצה עוונות. אלה הם רק שמות 'מושאלים' – מושגים הנקבעים לפי הגדרת החיצונית הבולטת לעין. ההגדרות המהותיות הינן שונות לגמרי.

באמצעות בירור זה מתווה הרבי את נקודת שיטתו:

רגילים אנשים למדוד כל דבר לפי מצבו הנראה לעין, התנהגותו ומראהו החיצוני. 'פרק א' של תורת החסידות מלמד להפסיק למדוד דברים לפי חיצוניותם. יש למדוד כל דבר לפי מהותו והגדרתו האמיתית, ולפי זה לשנות את הנתונים בשטח. זהו הרעיון המרכזי של החסידות: לשנות לא רק את הפרטים והסיפטומים, אלא את הנקודה המרכזית ומקור הדברים, ולכך להתאים את הפרטים.

ואם בכל דבר כך, על אחת כמה וכמה כשמדובר בעבודת ה'. אין למדוד את האדם רק על פי התנהגותו בשטח לאמר: רוב זכויות – צדיק, רוב עוונות – רשע, מחצה על מחצה – בינוני. נקודת הכובד צריכה לעבור למהותו של האדם, האם הוא אכן צדיק, או שהוא רק מתנהג כמו צדיק.

זוהי דרישתה של החסידות מיהודי: לא די שתתנהג כיהודי, אלא עליך להיות יהודי במהותך – שכלך, רגשותיך ובכל פינות נפשך.

כך מתווה רבינו בהתחלת ספרו את הרעיון המרכזי – להתחיל מן היסוד, מהעצם והמהות. כשמבינים מהי נפש, מה מהותו, כוחותיה, תכונותיה וכו', ניתן להתחיל ולפעול שינוי מהותי שישפיע על מהות האדם כולה.