אחת לשבע שנים אנו מצווים לנהוג שנת שמיטה – שנה בה שובתים מעבודות אדמה. בתורה, מופיע הציווי כך: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת להשם" (ויקרא כה, ב).
 
למעשה, הסדר בקיום המצווה הוא, שרק לאחר שש שנות עבודה יש לקיים שנת שמיטה. וכמו שכתוב מיד לאחר מכן: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ". אם כן, מדוע התורה אומרת "כי תבואו אל הארץ – ושבתה הארץ" – משפט שנותן מקום לטעות כאילו מיד עם הכניסה לארץ, עוד לפני שמתחילים לעבוד, יש לקיים שנת שמיטה?
 
הרבי מליובאוויטש מלך המשיח משיב, כי בכך רומזת התורה למצב שישרור בגאולה השלמה. בזמן הגאולה, "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות (לחמניות מוכנות) וכלי מילת (בגדי משי)" – מאכלים ובגדים יופיעו מוכנים מהאדמה בדרך ניסית, מבלי שיצטרכו לעמול על הכנתם. נמצא, שכאשר יגיע כל עם ישראל לארץ ישראל בגאולה השלמה – "כי תבואו אל הארץ" – לא יצטרכו לעבוד את האדמה ואכן מיד יוכלו לקיים את המצווה "ושבתה הארץ שבת להשם".
 
הסבר נוסף: אמנם לכתחילה עובדים שש שנים ורק לאחר מכן נחים, אבל המנוחה הזו היא העיקר. השביתה ממלאכה מחזקת את האמונה בכך שהפרנסה משמים ומוסיפה קדושה לעולם – וזו למעשה המטרה של כל העבודה. ולכן מתחיל הפסוק בשנת השמיטה, כדי שמיד עם תחילת העבודה יהיה בראש מעיינינו היעד – עובדים אך ורק כדי לנצל את האדמה לקיום מצוות ולמילוי רצונו של הקדוש-ברוך-הוא.
 
ומכאן אנו באים לקשר נוסף שיש למצווה אל הגאולה: כידוע, שש שנות העבודה ושנת המנוחה מקבילות לשבעת אלפים שנים לקיומו של העולם. שש שנות העבודה מקבילות לששת אלפי השנים שבהם צריך לעבוד בעולם במטרה להביא אותו לתכליתו – לאלף השביעי של מנוחת הגאולה, המקביל לשנה השביעית שהיא קודש להשם. ואת המטרה הזו צריך לזכור ולשים לנגד העיניים בכל רגע שעובדים את השם, כבר מהרגע שבאים לעולם, "אל הארץ", ומתחילים לעבוד.