בחוץ עדיין שררה עלטה, אך השעון גילה כי בעוד זמן מועט כבר תזרח השמש. זו הייתה השעה בה ד"ר עטרה סופר נכנסה אל הרבי מליובאוויטש מלך המשיח לפגישת 'יחידות'.
 
בסיום ה'יחידות' התעניין הרבי לאן היא מתכוונת לנסוע מקראון הייטס (השכונה ברובע ברוקלין, בה נמצאים ביתו ובית מדרשו של הרבי) והיכן תתארח. ד"ר סופר השיבה שבדעתה לנסוע למונטריאול ולהתארח שם אצל ידידים. כשאמרה את שמם של הידידים פניו הקדושות של הרבי הרצינו לפתע: "הוא היה כאן אצלי לפני עשרים שנה", סיפר הרבי. "מאז הוא זכה להוציא לאור ספר ואני מאוד מתפלא שלא שלח לי עותק". וכאילו בהמשך למשפט הקודם, סיים הרבי באמירה תמוהה משהו: "ובקשר לבתו בירושלים, אמרי לו שלא ידאג".
 
בתו? בירושלים? ומה יש לדאוג לבת? ד"ר סופר ממש לא הבינה על מה בדיוק מדובר, אך כמי שכבר אמונה על שליחויות מיוחדות מהרבי, שמרה את הדברים בליבה עד שתגיע למונטריאול.
 
הטיסה עברה עליה בנעימים ותוך זמן קצר יחסית מצאה עצמה בבית מארחיה שבמונטריאול. היא פנתה לנוח מהנסיעה ולפתע נזכרה בשליחות שקיבלה הרבי. היא שבה אל הסלון והחלה לספר למארחים מה אמר הרבי.
 
בעל הבית יצא מכליו מכך שהרבי זוכר אותו לאחר זמן רב כל כך ולאחר שהיו אצלו מספר רב כל כך של אנשים. "הרבי גם יודע שהוצאתי ספר, ורוצה לקבל עותק!", הוא התרגש מאוד. אולם התוספת האחרונה בדבר הבת, די הממה אותו ואת רעייתו. מהיכן הרבי יודע שיש להם בת ושהיא בירושלים? ומה הפירוש, שהכול בסדר איתה? וודאי שהכול בסדר, אלא מה? הם בקשר הדוק עמה ומשוחחים לעיתים קרובות?
 
ד"ר סופר כבר למדה כי הרבי הוא ראש בני ישראל, מרגיש כל יהודי ויהודי ויודע מה נעשה עמו. אולם מארחיה טרם ידעו זאת. אולם מה בדיוק ארע לבתם של הזוג שנמצאת בירושלים? – זאת גם ד"ר סופר כמובן לא ידעה.
 
כאשר כבר עמדה האורחת לפרוש סוף סוף למנוחת הלילה, צלצל לפתע הטלפון בבית. השעה הייתה מאוחרת. בעל הבית הרים, ופניו המחווירות הסגירו כי בשורה לא טובה ניחתת עליו. ד"ר סופר ניחשה כי בוודאי זה קשור לבת שבירושלים.
 
ואכן, הטלפון היה מבית הרפואה "הדסה" שבירושלים. הבת הירושלמית הייתה מעורבת בתאונת דרכים קשה מאוד והגיעה לבית הרפואה במצב קריטי. היא הוכנסה לניתוח קשה ומסוכן והרופא, כפי שהובן מהטלפון, לא נתן פתח רב לתקוות. "כדאי לכם להגיע לכאן במהירות האפשרית על מנת לשהות ליד בתכם, אדוני", אמרו לאב. המשמעות הייתה ברורה...
 
המשפחה הייתה מודאגת, אך לא היסטרית. אובדן העשתונות שעלול לשרור בנסיבות כואבות כאלה – לא הגיע, משום שההודעה המרגיעה מהרבי, שהגיעה אליהם מראש, עודדה ונסכה בהם תקווה וביטחון כי הבת תצא מזה. אבי המשפחה אמנם החליט לצאת בטיסה לישראל, אך לא בלחץ ובחיפזון. דברי הרבי היו חד משמעיים ואין אפוא מה לדאוג.
 
הרופא ב"הדסה" לא ממש שיתף פעולה עם הרוגע הכללי ששרר במשפחה. "הבינו", ביקש. "המצב נואש. אין כמעט סיכוי שהיא תוכל לשוב לחיים נורמאליים ותקינים". אולם המנגינה שליוותה את האב במהלך הטיסה הארוכה הייתה דווקא מנגינת העידוד של הרבי. המילים הנבואיות, כי "אין מה לדאוג בקשר לבתו הנמצאת בירושלים" הדהדו באוזניו כל הדרך לירושלים.
 
כשהגיע למחלקה בה הייתה מאושפזת בתו, פגש בהמולה לא רגילה. רופאים מתרוצצים ואחיות גוררות ציוד ומכשירים. המחשבה הראשונה שעלתה במוחו הייתה שמא חלה החמרה במצבה של בתו? מה קורה כאן?
 
מספר רופאים ניגשו אליו והחלו לספר לו על הנס הרפואי שהתרחש: בשעות האחרונות חל שיפור עצום ולא צפוי.
 
השלווה בה קיבל האב את הבשורה, הוציאה אותם מכליהם. וכי מנין להם לדעת שהיו מצויד בברכה מקדימה מהרבי מליובאוויטש לכל הסיפור הזה?..
 
האב לא התאפק ושיתף את הרופאים בסיפור המופלא. ההשתאות התחדדה עוד יותר כאשר חישב ומצא ששעת התאונה הייתה בדיוק השעה בה  הרבי ברך את הבת.
 
הימים שחלפו רק מימשו בפועל את מילותיו הקדושות של הרבי, שהתגשמו במלואן.