כבר מילדות הייתה שירלי זימרמן ספורטאית מחוננת. במיוחד ניבאו לה עתיד מזהיר בתחום השחייה. בתקופה בה התרחש סיפורנו, שנת תשמ"ב (1982), הייתה שירלי בת 12 בלבד וכבר התמודדה על אליפות הנוער לשחייה בחיפה, מקום מגוריה.
 
באותם ימים החלה שירלי להתלונן על כאבים בגפיים. תחילה חשבו הוריה כי זו תוצאה של המתח לקראת ההתמודדות על האליפות. גם רופא המשפחה שבדק אותה היטב אישר את השערת ההורים והמליץ לשירלי לפרוש מהמרוץ עד שיחלפו הכאבים. אולם שירלי התקשתה לוותר והמשיכה להופיע לאימונים.
 
ימים ספורים בלבד לאחר מכן התגברו הכאבים, עד כדי כך ששירלי החלה לצלוע. ההורים נלחצו ואשפזוה מיד בבית הרפואה 'כרמל'. הרופאים ערכו לה בדיקות מקיפות, אך לא אחת מהן הובילה להסבר לתופעה. בינתיים, החריף מצבה של שירלי והידרדר עד לכדי שיתוק נוראי. היא לא הצליחה לשבת או לעמוד, בוודאי שלא ללכת. אביה, צבי, גייס לעזרת בתו את טובי המומחים. אך כולם עמדו במבוי די סתום מפאת חוסר הידיעה מהו גורם השיתוק.
 
עברו שישה שבועות, בהם הלכה שירלי ונחלשה יותר ויותר. מספר צבי: "אני זוכר את עצמי נושא את שירלי על כפיי, ועיניי זולגות דמעות. רק לפני שבועות ספורים הייתה בתי ספורטאית מבטיחה, ועתה היא נתונה בידי כמו חפץ דומם.
 
"ביום חמישי אחד, בשעת ערב מאוחרת, צלצל הטלפון במשרדי. על הקו הייתה אשתי, שלחשה לתוך השפופרת כי לפני כחצי שעה הגיעו לביתנו שלושה חב"דניקים, שממתינים לי. הם מדברים הרבה על הרבי מליובאוויטש. היא ביקשה שאמהר לבוא לראות מה הם רוצים.
 
"כאשר הגעתי הביתה נתקלתי במחזה לא שגרתי. שניים מהחב"דניקים שוחחו במטבח עם בתי הבכורה והשלישי ניגן בפסנתר יחד עם הקטן, דני. רעייתי שהייתה ממוטטת באותם ימים קשים, הותירה את האורחים עם הילדים ופרשה לנוח בחדר.
 
"הופעתי לא גרמה לחב"דניקים כל מבוכה. הם ממש הרגישו בבית. היו אלה ר' גידי שרון, ר' מנשה אלטהויז ור' זוהר אייזנברג. הם סיפרו בפשטות, כי שמעו על הסיפור שלנו עם שירלי, וביקשו רשות ליצור מביתנו קשר עם מזכירות הרבי בניו-יורק ולבקש עבורה ברכה מהרבי.
 
"הסכמתי. נערכו מספר שיחות ביניהם לבין המזכירות. באחת השיחות ביקש אחד ממזכירי הרבי, הרב גרונר, לדבר אתי. הוא שאל כמה שאלות ענייניות, ולבסוף מסר לי כי הרבי אמר שיתפלל עבור שירלי על ציון חותנו, הרבי הקודם מליובאוויטש.
 
"בהוראת הרבי, כפי שהסתבר לי, החלו החב"דניקים לבדוק את מזוזות הבית. דלת חדרה של שירלי הייתה הראשונה שנבדקה. הם פתחו את המזוזה והחלו לעבור על אותיותיה. פתאום נעצרו. האות קו"ף של המילה 'ובקומך' הייתה מחוקה. מה שאומר, כפי שלמדתי, כי המזוזה פסולה. באמתחתם הייתה מזוזה חדשה ומהודרת והם מיהרו לקובעה. הם עברו גם על המזוזות האחרות.
 
"בסך הכול, הייתי די נבוך מכל העסק. הביקור, הטלפונים, הטיפול במזוזות, ארכו מספר שעות. החב"דניקים מצדם היו נחמדים והשתדלו לרומם את מצב רוחנו, אבל היו אלה שעות יקרות שהיינו זקוקים להן למנוחה. לא האמנתי כי מזוזה תקים את שירלי משיתוקה. אך החב"דניקים היו בטוחים כי בריאותה של שירלי בכיסם. הם ביקשו ממני להרים כוסית 'לחיים', כאילו שירלי כבר קמה. 'תראה', אמר לי אייזנברג, 'הרבי ברך. המזוזה הוחלפה בכשרה. כעת, הכול יהיה בסדר'.
 
"נכנעתי. שתינו מעט 'לחיים' ונפרדנו לשלום.
 
"למחרת, ביום שישי בבוקר, הגעתי בשמונה בבוקר לבית הרפואה. כשהגעתי לקצה המסדרון הוכיתי בהלם: שירלי הלכה לקראתי! היא אמנם צלעה ונשענה על כיסא גלגלים, אך הלכה".
 
הדמעות שניגרו מעיניו של צבי היו הפעם דמעות שמחה והתרגשות. התברר ששעה וחצי קודם התעוררה שירלי וביקשה מאחת האחיות המטפלות בה לרדת מן המיטה. היא ואחות נוספת עזרו לה לעמוד על רגליה, ולתדהמתן הרבה החלה שירלי לפסוע אט אט...
 
במוצאי שבת שוחררה שירלי הביתה, לאחר בדיקות מסכמות. מצבה השתפר במהירות והכאבים פחתו. לאחר שבועיים היא כבר חזרה ללימודים סדירים בבית-הספר ולא נשאר זכר מהשיתוק הפתאומי. בשיחות שקיימנו עם הרופאים הם הודו שאין להם הסבר לא למהות המחלה ולא להיעלמותה המסתורית.
 
לאחר מספר שנים בביקור בארצות הברית נסע צבי זימרמן אל הרבי מלך המשיח להודות לו. כשעמד מול הרבי לא הצליח לפצות את פיו מרוב התרגשות. הרבי ברכו בברכות רבות, ואת תודותיו על הנס מסר צבי בכתב.
 
ברבות השנים חוותה שירלי נס נוסף. היא בגרה, נישאה ומזה שמונה שנים לא זכתה לחבוק פרי בטן. לצבי, אביה, הזדמן לבקר בעיר אלמא-אטא שבקזחסטן, שם קבור רבי לוי יצחק, אביו של הרבי. צבי התפלל שם על בתו, ובחלוף תשעה וחצי חודשים היא ילדה בן.