א  מצות עשה לעשות בית לה', מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלוש פעמים בשנה--שנאמר "ועשו לי, מקדש" (שמות כה,ח); וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבנו, והיה לפי שעה--שנאמר "כי לא באתם, עד עתה . . ." (דברים יב,ט).

ב  כיון שנכנסו לארץ, העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו.  ומשם באו לשילה, ובנו שם בית של אבנים; ופרסו יריעות המשכן עליו, ולא הייתה שם תקרה.  ושלוש מאות ותשע ושישים שנה, עמד מקדש שילה.  וכשמת עלי, חרב ובאו לנוב ובנו שם מקדש; וכשמת שמואל, חרב ובאו לגבעון ובנו שם מקדש.  ומגבעון באו לבית העולמים.  וימי נוב וגבעון, שבע וחמישים שנה.

ג  כיון שנבנה המקדש בירושלים--נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה', ולהקריב בהן קרבן; ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד, ובהר המורייה שבה--שנאמר "ויאמר דויד--זה הוא, בית ה' האלוהים; וזה מזבח לעולה, לישראל" (דברי הימים א כב,א), ואומר "זאת מנוחתי, עדי עד" (תהילים קלב,יד).

ד  בניין שבנה שלמה, כבר מפורש במלכים; וכן בניין העתיד ליבנות--אף על פי שהוא כתוב ביחזקאל, אינו מפורש ומבואר.  ואנשי בית שני--כשבנו בימי עזרא--בנוהו כבניין שלמה, ומעין דברים המפורשים ביחזקאל.

ה  ואלו הן הדברים שהן עיקר בבניין הבית:  עושין בו קודש, וקודש הקודשים, ויהיה לפני הקודש מקום אחד והוא הנקרא אולם; ושלושתן נקראין היכל.  ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל, רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר; וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אוהל מועד, הוא הנקרא עזרה.  והכול נקרא מקדש.

ו  ועושין במקדש שבעה כלים:  מזבח לעולה ולשאר הקרבנות; וכבש שעולים בו למזבח, ומקומו לפני האולם משוך לדרום; וכיור וכנו, לקדש ממנו הכוהנים ידיהם ורגליהם לעבודה, ומקומו בין האולם ולמזבח, משוך לדרום שהוא שמאל הנכנס למקדש.

ז  ומזבח לקטורת, ומנורה, ושולחן; ושלושתן בתוך הקודש, לפני קודש הקודשים.  [ז] המנורה בדרום משמאל הנכנס, ושולחן מימין שעליו לחם הפנים; ושניהם בצד קודש הקודשים מבחוץ.  ומזבח הקטורת משוך מבין שניהם, לחוץ.

ח  ועושין בתוך העזרה גבולין--עד כאן לישראל, עד כאן לכוהנים; ובונים בה בתים לשאר צורכי המקדש, כל בית מהם נקרא לשכה.

ט  [ח] כשבונין ההיכל והעזרה, בונין באבנים גדולות; ואם לא מצאו אבנים, בונין בלבינים.  ואין מפצלין את אבני הבניין בהר הבית--אלא מפצלין אותן ומסתתין אותן מבחוץ, ואחר כך מכניסין אותן לבניין:  שנאמר "אבנים גדולות אבנים יקרות, לייסד הבית--אבני גזית" (מלכים א ה,לא), ואומר "ומקבות והגרזן כל כלי ברזל, לא נשמע בבית בהיבנותו" (מלכים א ו,ז).

י  [ט] ואין בונין בו עץ בולט כלל, אלא או באבנים או בלבינים וסיד; ואין עושין אכסדרות של עץ בכל העזרה, אלא של אבנים או לבינים.  [י] ומרצפין כל העזרה באבנים יקרות.  ואם נעקרה אבן--אף על פי שהיא עומדת במקומה--הואיל ונתקלקלה, פסולה; ואסור לכוהן העובד לעמוד עליה בשעת העבודה, עד שתיקבע בארץ.

יא  ומצוה מן המובחר לחזק את הבניין ולהגביהו כפי כוח הציבור, שנאמר "ולרומם את בית אלוהינו" (ראה עזרא ט,ט).  ומפארין אותו, ומייפין כפי כוחן:  אם יכולין לטוח אותו כולו בזהב, ולהגדיל במעשיו--הרי זו מצוה.

יב  אין בונין את המקדש בלילה, שנאמר "וביום, הקים את המשכן" (במדבר ט,טו)--ביום מקימין, לא בלילה; ועוסקין בבניין מעלות השחר, עד צאת הכוכבים.  והכול חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם--אנשים ונשים, כמקדש המדבר; ואין מבטלין תינוקות של בית רבן לבניין.  ואין בניין מקדש דוחה יום טוב.

יג  המזבח, אין עושין אותו אלא בניין אבנים.  וזה שנאמר בתורה "מזבח אדמה, תעשה לי" (שמות כ,כ), שיהיה מחובר באדמה--שלא יבנוהו לא על גבי כיפין, ולא על גבי מחילות; וזה שנאמר "ואם מזבח אבנים" (שמות כ,כא)--מפי השמועה למדו שאינו רשות, אלא חובה.

יד  כל אבן שנפגמה כדי שתחגור בה הציפורן, כסכין של שחיטה--הרי זו פסולה לכבש ולמזבח, שנאמר "אבנים שלמות תבנה, את מזבח ה'" (דברים כז,ו).  ומהיכן היו מביאין אבני מזבח:  מן בתולת הקרקע חופרין עד שמגיעין למקום הניכר שאינו מקום עבודה ובניין ומוציאין ממנו האבנים, או מן הים הגדול, ובונין בהן.

טו  וכן אבני ההיכל והעזרות, שלמות היו. ואבני היכל ועזרות שנפגמו, או שנגממו--פסולות; ואין להן פדיון, אלא נגנזים.

טז  כל אבן שנגע בה הברזל--אף על פי שלא נפגמה--פסולה לבניין המזבח ובניין הכבש, שנאמר "כי חרבך הנפת עליה, ותחללהא" (שמות כ,כא).  והבונה אבן שנגע בה ברזל במזבח או בכבש--לוקה, שנאמר "לא תבנה אתהן גזית" (שם); והבונה אבן פגום, עובר בעשה.

יז  אבן שנפגמה או שנגע בה ברזל, אחר שנבנית במזבח--אותה האבן פסולה, והשאר כשרות.  ומלבנין את המזבח פעמיים בשנה, בפסח ובחג; וכשמלבנין אותו, מלבנין במפה, אבל לא בכפיס של ברזל, שמא ייגע באבן ויפסול.

יח  אין עושין מדרגות למזבח, שנאמר "ולא תעלה במעלות, על מזבחי" (שמות כ,כב):  אלא בונין כמו תל בדרומו של מזבח, מתמעט ויורד מראש המזבח עד הארץ; והוא הנקרא כבש.  והעולה במעלות על המזבח, לוקה.

יט  וכן הנותץ אבן אחת מן המזבח או מכל ההיכל או מבין האולם ולמזבח, דרך השחתה--לוקה, שנאמר "וניתצתם את מזבחותם . . . לא תעשון כן, לה' אלוהיכם" (דברים יב,ג-ד).

כ  המנורה וכליה, והשולחן וכליו, ומזבח הקטורת וכל כלי השרת--אין עושין אותן אלא מן המתכת בלבד; ואם עשו אותם של עץ או עצם או אבן או של זכוכית, פסולין.  היו הקהל עניים, עושין אותן אפילו של בדיל; ואם העשירו, עושין אותן של זהב:  אפילו המזרקות והשפודין והמגרפות של מזבח העולה, והמידות--אם יש כוח בציבור, עושין אותן של זהב; אפילו שערי העזרה--מחפין אותן זהב, אם מצאה ידם.

כא  אין עושין כל הכלים מתחילתן, אלא לשם הקודש; ואם נעשו מתחילתן להדיוט, אין עושין אותן לגבוה.  וכלי גבוה--עד שלא נשתמש בהן גבוה, רשאי להשתמש בהן הדיוט; ומשנשתמש בהן גבוה, אסורין להדיוט.  אבנים וקורות שחצבן מתחילה לבית הכנסת, אין בונין אותן בהר הבית.