בהמשך לפוסט על "דורמיטא", ובדיוק כשהתלבטתי אם להקדים ביאור על "צמצום ראשון" למונח "רשימו", נתקלתיבמאמר מעולה שהוא העלה בבלוג שלו, המתמודד ביצירתיות עם נושא הצמצום.

המונח "צמצום" זכה לא רק לביאורים מאינספור זוויות וכותבים אלא גם היה נתון במחלוקת במשך תקופה ארוכה, כמאתיים שנה לאחר שהאר"י עיצב את משמעותו. המרתק בכתיבתו של רובין אודות המושג הוא לא רק הפירוש שהוא מעניק ל"צמצום", אלא בעיקר תיאורו כיצד במסגרת המסלול החינוכי שעבר, המנחים, המשפיעים, דחפו אותו ואת חבריו להתבונן במושג ולהפנימו כחלק משמעותי ועיקרי מחיי היומיום. בפוסט הוא מאיר על האינטרקציה בין המשפיע ללומדים, ומצייר במכחול ייחודי את תווי פניהם של הלומדים כשהם מבינים ואינם מבינים סוגיות בסדר השתלשלות.

בדרך כלל בספרות האקדמית המושגים הקבליים לובשים צורה פלסטית ומוגשמת למדי. הדיון בהם הוא כאל עיסוק בספרות מדע בדיוני, נטול קשר לחיים הממשיים. הפוסט של רובין הוא מסמך נהדר ויוצא דופן המתאר כיצד תלמידי הישיבה מתמודדים מבחינה אינטלקטואלית עם הגות האר"י ועם הלוגיקה השזורה ברעיונותיו. אותה לוגיקה, שכפי שהזכרנו בעבר, היא שתרמה יותר מכל לחדירת תורת האר"י כמעט לכל קהילות ישראל ללא מחלוקת.

רובין מקדים באמירה כללית לפיה הכרת עולם המושגים החסידי היא קצת כמו הכרת הערים הגדולות בעולם, ניו-יורק, פריז, בייגין. ערים אלה הן ערים חיות, תוססות, נושמות. כדי לתפוס את הייחודיות שלהן צריך יותר מאשר רק לטייל ברחובותיהן. המבקש להכיר את הערים צריך להתערות בהן, להכיר את ריבוי פניהן, לחוש את האווירה הייחודית השוררת באותן ערים. לדעת את ניו-יורק זה לא רק לדעת היכן ניו-יורק ממוקמת על המפה, מטעים הלמדן הניו-יורקי.

באופן דומה, לדעת מושג מספרות הקבלה  זה לא רק להבין את ההסבר הטכני. ובמקרה של תורת הצמצום – להבין שכדי שיתהוו העולמות היה צריך הקב"ה לצמצם את אור אין סוף, ובכך לתת אפשרות לבריאת העולמות.

רובין מספר שבמשך שנים למד את המושגים הקבליים, את סדר השתלשלות, אך מושגים אלה לא נשאו משמעות אמיתית עבורו. הוא לא טעה בהבנתם, אך הכירם כתלמיד המתכונן לבחינת בגרות, מצליח בה, ויום לאחריה שוכח את שלמד.

טכנית הוא הבין וידע להסביר, אך זו הייתה הבנה כללית, מקיפה, לא ברורה לפרטי פרטים. נשגבות האינסוף ומוגבלות השפה לא שכנעו את רובין שצריך להרפות מהבנת המושג. לדבריו, מי ששינה את הבנתו את המושג הוא אחד ממשפיעיו המאוחרים, שטען כי כל מושג בחסידות צריך להיות מוסבר כך שגם ילד קטן יבינו. אותו משפיע, ר' אלימלך, דרש מתלמידיו הבנה לוגית והכרת הקונטקסט של המושגים הקבליים בדיוק כפי שנדרש מלומד הגמרא ומערכת הפסיקה היהודית. הוא רצה שהתלמידים יתבוננו במונחים הקבליים לא כמונחים מיסטיים, אלא כגופי ידע שבתשתיתם מערכת לוגית שלמה העונה על שאלות מרכזיות במחשבה היהודית.

מהי מטרת תורת הצמצום

בשונה מהדעה הרווחת, תורת הצמצום היא לא תיאוריה חדשה על תהליך הבריאה.

סוגיית הצמצום באה לענות קודם לכל על שאלה אחת מרכזית. אולי השאלה הכי חשובה ביהדות – מה הקשר בינינו לבין הבורא. ואם להרחיב, אם הבורא הוא הכל, אזי מי או מה בדיוק אנחנו בתוך אותה אלוקות שאין חלל פנוי ממנה. האם יש לנו קיום עצמאי? האם אנחנו חלק מהבורא? האם היחסים בינינו הם כמו אב ובן, בורא ש"הוליד" עולם, מלווה אותו כאב, אך משאיר אותו להתקיים בצורה עצמאית?

כדי שהבורא יהיה האחד המושלם שאין בו שינוי והוספה כתוצאה מבריאת העולמות, אין ברירה אלא לקבל את נוכחותו של הבורא בכל. הבעיה הגדולה של היהדות היא להסביר כיצד הקב"ה מצד אחד נמצא בעולם, ומצד שני לאדם יש בחירה חופשית. תורת הצמצום נדמית במבט ראשון כסותרת את נוכחות הבורא בכל. בפשטות, אם הוא הצטמצם, איך הוא יכול להיות נוכח? אולם בהשקפה נוספת תורת הצמצום היא בדיוק התשובה שהיהדות הייתה צריכה שהאר"י ילטש כדי לענות על הסוגייה האחרונה – איך ייתכן שהבורא כאן וגם אנחנו כאן, לכאורה בנפרד ממנו. כלומר התכלית של תורת הצמצום היא להסביר את אינסופיות ומוחלטות הבורא ובה בעת לספר לנו מי אנחנו.

תורת הצמצום של האר"י היא לא התרחשות בנקודה מסויימת בזמן ובחלל. היא רק שואבת מושגים מעולם הפיזיקה, מדימויים כאור וקו, כדי להסביר מושגים שאינם פיזיקליים בעיקרם. החלוקה של עצמות הבורא לפני הצמצום, שבה לא ניתן לדבר בשום מונח על עולם נברא ומוגבל, ואחרי הצמצום, לא קשורה כאמור לנקודת זמן מסוימת או לאירוע מסוים, כמו המפץ הגדול, אלא לקשר של הבורא עם העולם ולתפקיד שלו בעולם.

הצמצום הראשון הוא אם כן לא תיאור של אירוע שהתרחש בזמן אלא תיאור של הרגע שבו הבורא הפך להיות הבורא, ודוחף את היקום לקראת בריאתו. והרגע הזה מתרחש, על-פי ספרות החסידות, בכל רגע ורגע. הנה קצת הלשון הייחודית בספרו של ר' חיים ויטאל:

הצמצום הזה כולל בהכללה שלושה שלבים. בשלב הראשון לפני הצמצום הכל היה אור אחד. בשלב השני התרחש הצמצום ונותר חלל פנוי, ובשלב השלישי החל תהליך בריאת העולמות בתוך החלל הפנוי.  

1. כך מוסבר המצב שלפני הצמצום בתורת האר"י (עץ חיים לר' חיים ויטאל): טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל אלא הכל היה ממולא מן אור א"ס פשוט ההוא. ולא היה לו בחינת ראש ולא בחינת סוף אלא הכל היה אור אחד פשוט".

2. כאן ממשיך תיאור הצמצום: והנה אז צמצם את עצמו אור אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי

3. אחרי הצמצום יצא אור הקו שאיפשר את בריאת העולמות: והנה אחר הצמצום הנ"ל אשר אז נשאר מקום החלל ואויר פנוי וריקני באמצע אור הא"ס ממש כנ"ל הנה כבר היה מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים ויצורים והנעשים ואז המשיך מן אור א"ס קו א' ישר מן האור העגול שלו מלמעלה למטה ומשתלשל ויורד תוך החלל ההוא כזה.

הצמצום בנפש

החסידות, כדרכה, מאמצת את מתודת ההתבוננות בנפש האדם על-מנת להבין ולהסביר מושגים קבליים. כשאדם נתון בהתקף כעס הוא מלא כל-כך בעצמו, עד שהוא כמעט ואינו יכול לראות כל מציאות אחרת. כדי לאפשר למציאות אחרת לבוא לידי ביטוי הוא צריך לצמצם את עצמו, לסלק ממציאותו. באותו אופן ילד קטן הרוצה דבר מה, מתקשה לדחות את סיפוקיו. הוא לא יכול לראות את הוריו וקשייהם. הוא אינו מוכן לוותר על דבר. הוא לא מאפשר מקום לשום דבר אחר. ככל שאותו הילד גדל ניתן לדבר עמו ולהסביר לו את המתרחש במציאות מחוץ למאווייו. בהדרגה הוא מצמצם את עצמו בפני המציאות החיצונית ומגבלותיה.

הצמצום, כפי שמלמד האר"י, נועד להסביר כיצד הקב"ה פינה עצמו והתיר מקום לעולם המוגבל והסופי. כיצד הקב"ה איפשר לכוחו הגבולי להתגלות יותר מאשר כוח הבלי גבול. כלומר זה לא שהבורא באמת נעלם, הסתלק. אלא הוא התיר לכוח הגבולי להסתיר את הכוח חסר הגבול.

מה ולמה

תורת הצמצום מעלה סדרה של שאלות מתבקשות:

מה הכוונה כשאומרים שמישהו פינה את עצמו? או מכיוון אחר, מה מהות החלל הפנוי שנותר לאחר שהקב"ה יצא ממנו לכאורה? התשובה ההכרחית היא שצמצום הוא כמו הסתלקות. מי שפינה עצמו ממקום מסוים לא נמצא שם יותר.
שאלה נוספת היא מה הכוונה בכך שהקב"ה סילק את אורו לצדדים, שהרי אור אין סוף אינו אמור להיות בגדר מקום או תלוי בזמן.

כדי לחדד שאלות אלה בעל התניא מכניס את תורת הצמצום לקונטקסט המתאים – הוא מסביר שהצמצום איננו כפשוטו. זה לא באמת שהקב"ה הסתלק ממקום מסוים, אלא הוא "רק" העלים את האור חסר הגבול בפני האור הגבולי.

אם הצמצום התרחש לא כפשוטו, מתעוררת שאלה נוספת. כשאומרים שאין מקום לאף אחד כנראה הכוונה היא שאותו דבר לא קיים או לא נמצא. אם הקב"ה לא באמת הסתלק מהחלל הפנוי, ולפני הצמצום לא היה מקום לעולמות, אז במידה רבה גם כעת אין מקום לעולמות והם אינם קיימים. ובמילים פשוטות – האם אנחנו קיימים או לא קיימים?

טוב אלו כבר שאלות חדשות שדורשות דיון ארוך יותר (שדרך אגב נפרש באריכות בספר"להכיר את הבורא").

(באדיבות אתר התבוננות)