והפעם על הדורמיטא – אחד המושגים הייסודיים בספרות הקבלה המתארים את המתרחש בערב ראש השנה.
מימי הצבא התופעה זכורה לי בצורה ניכרת. הנסיעות היו ארוכות ומתישות. לפחות שעה של נהיגה איטית. שיירת ג'פסים, ג'יפי סיור, משתרכת מנקודת הכינוס לאחר הניווטים למחנה הלילה. משקפי האבק מחשיכים את שדה הראייה והרוח מכה בפנים המאובקות. המלווה רדום או לא, אי אפשר לדעת. העיניים לא נעצמות. בטוח שלא. אבל המחשבה נודדת. מרחפת לה בנינוחות מהכביש הלאה, למחוזות אחרים. 

והנה אופס, קפיצת הדרך. מבלי להרגיש כמעט חלפו קילומטרים רבים. איך זה קרה? הגוף כמו נהג במצב אוטומט. היום, ברטרוספקטיבה, זה מרגיש כמו פלא גדול. השכל והמחשבה היו במקום אחר. לא ממוקדים. לא שותפים בנהיגה, ובכל זאת הגענו בשלום.

גם היום זה קורה לי, ואני בטוח שגם לכם. פתאום, אופס, קפיצת הדרך. דקות נסיעה ארוכות כמו נמחקו מבלי שזכור אם חלפנו על-פני מקומות מסויימים. זו לא הרדמות מלאה. העיניים לא נעצמו ולו לרגע. אחרת הרכב היה מתהפך. ללא ספק. גם לא מדובר בהרהורים מכוונים ומודעים של המחשבה המשייטת למחוזות רחוקים. זהו מצב של ניתוק המוח מהמציאות, מההתרחשויות. כאילו החלקים המודעים נרדמים, מסתלקים להם, בעוד הגוף ממשיך להתקיים ללא הכוונה.

"ההשכמה" מהמצב הזה היא לעתים מלחיצה. פתאום אנחנו לא בטוחים האם ישנו או לא. זמן ומקום חלפו להם מבלי משים וללא ריכוז או מיקוד. האדרנלין מציף את הגוף. ערנות חדשה ומפוחדת משתלטת. מחויבות עצמית להיחלץ ממצב השינה-ערות הזה.

מה קורה לנו במצבים הללו? מדוע זה קורה?

העולם ישן בפנימיות

הדורמיטא היא מצב דומה. סוג של שינה. בערב ראש השנה העולם נכנס לתרדמת. כלומר העולם ממשיך להתקיים. הדברים מתנהלים. מכוניות נוסעות. בני האדם הולכים, מדברים, אוכלים, שותים. אבל הדברים מתרחשים כמו באוטומט, בדומה להתנהלות הגוף ללא הכוונה בקטעי הנהיגה המדוברים.

בעולם, כמו בגוף בשעת השינה, נותרת רק מעט חיות. קיסטא דחיותא בלשון הזהר[1]. כמו שבשינה המוח מתנתק מהגוף, כך בראש השנה הפנימיות של העולם מתנתקת מהעולם.

מדוע זה קורה? השינה של העולם מתקיימת כדי שיתאפשר רענון לעולם. בשפת הקבלה מדובר בתהליך של הסתלקות השנה שעברה, עליית העולמות למקורן וגילוי של שנה חדשה, פעימת חיות שלא הייתה קיימת קודם לכן.

ראש השנה נקרא כסה, על שום שהוא מתקיים החל מערב ראש חודש, בו הירח מתכסה ואינו נראה[2]. חודש הוא מלשון חידוש. בראש השנה נמשך מעולמות עליונים שפע רוחני וגשמי חדש, המשמש לכל ימות השנה. לכן ראש השנה הוא כראש לכל ימות השנה. אלא שהשפע החדש מתכסה, הוא במצב של נעלם, לא כלול בעולם הזה התחתון. מסיבה זאת אומרים בראש השנה 'היום הרת עולם'[3]. פירוש הרת הוא מלשון הריון. העובּר קיים אך הוא נסתר ברחם האם. כך ראש השנה, הראש לכל ימות השנה, המכיל בתמצית את העתיד להתרחש בכל אחד מימות השנה, הוא יום שבו נמשך שפע רב אך הוא עדיין בגדר נעלם ונמצא כדבר כללי.

'נס'? 

האור החדש היורד לעולם, השפע, השנה החדשה, הם בהשקפה היהודית חסד הבורא. על-פי הדוגמה, הנהיגה במצב של שינה-ערות היא סוג של נס. נס לא מובהק וחד פעמי. אבל בהחלט מין השגחה פרטית. יד הבורא לוקחת את ההגה, נוהגת ומכוונת.

מטרת שנת העולם בראש השנה היא כדי שנתעורר. כדי שנוכל לחבר מחדש את הנהגת המוח למציאות ונפיק לקחים. המטרה של השינה היא ליצור התחדשות, התעוררות, כדי שנבין שעולם ללא ערות הוא כמו הקילומטרים האבודים בנהיגה רדומה. הדברים התרחשו אבל אנחנו לא חווינו אותם, לא מיצינו אותם, ובכל מקרה נשתדל לא לסמוך על 'הנס' שוב. המטרה של השינה הזאת היא, כפי שמלמד האר"י, כדי שנתחבר מחדש. נהיה ממוקדים. נאפשר לשנה חדשה לרדת וננצלה מבלי שתחלוף לידינו.

 פנימי וחיצוני, מוח ומדות

הדורמיטא בראש השנה, השינה, היא תהליך פנימי. מה שישן הוא החלק הפנימי, המוחין,  בעוד המדות הן החיצוניות. מטרת השינה היא כדי שנכתיר בראש השנה את הקב"ה ובכך נחבר מחדש את המוח עם המדות. את השכל עם הרגשות. הירידה, הסכנה שבנהיגה לא מודעת היא סוג של הפניית עורף למציאות האמיתית. אולם כוונת ההתנכרות הזאת היא כאמור לצורך התעוררות4

בספרות הקבלה – על ידי הגילוי מחדש, קבלת מלכות הקב"ה לאחר השינה, 'ממשיכים' את מלכות הבורא לעולם וכך נותנים קיום לעולמות. העולם בחיצוניותו נשאר כמות שהוא. אולם העלייה של הממד הפנימי כדי להוריד אור חדש לעולם, פעימת חיות חדשה, ממלאת את חיצוניות העולם במשמעות חדשה. כפי שאצלנו רגשות האדם  יהיו כהים וחסרים ללא התבוננות וללא תוכן פנימי, כך הדורמיטא בראש השנה היא חלק מתהליך ה'מוריד' לעולם את התוכן הפנימי של העולם במשך השנה כולה.

מתחילים באלול

המטרה של עליית העולמות היא חיובית מהזווית שלנו. קצבת השנה הקודמת מסתיימת לה ו"המוח" של העולם מסתלק, מטפס, על מנת לרדת עם קצבה חדשה.

ישנה אף מידה של מתיקות בקפיצת הדרך. העייפות כמעט והכריעה אך דבר לא קרה. הגענו בשלום. אך הנורא מכל כן יכול היה להתרחש. הדורמיטא, השינה החלקית כשבגוף נותרה מידה של ערות, הצילה אותנו.

ממש כפי שנהיגה במצב של נים לא נים היא מסוכנת ויכולה בסופו של דבר להסתיים באסון. כדי שלאחר העלייה והטעינה של פנימיות לשנה החדשה תהיה גם ירידה ושנה טובה, כדי שהנהיגה תסתיים בשלום, אנחנו מתחילים להתפלל, לבקש ולכוון כבר כעת, מראש חודש אלול.

(באדיבות אתר התבוננות)

---

[1] זהר חלק ג קפג, א; 

[2] ספר המאמרים תרצ"ב-תרצ"ג, יום ב, דר"ה תרצ"ב, אטואצק, יח; 

[3] פסוקי הזיכרונות בתפלת מוסף של ראש השנה; 

[4] תורת מנחם תשי"ד יום שמחת תורה, עמ' 6.