היום העצוב ביותר במעגל השנה היהודי הוא תשעה באב. היום בו חרבו שני בתי-המקדש שבירושלים, בהפרש של 490 שנה. האבל שלנו ביום זה לא נועד לציין את גדיעתם של פרקים מרהיבים בהיסטוריית העם, לפני עידן ועידנים. הוא נובע מהיותנו כואבים את החורבן מהפן האישי שלנו.
 
החורבן השני מהווה את נקודת הפתיחה של הגלות המרה, שנכון לרגע כתיבת השורות טרם תמה. מזה כאלפיים שנה שאין השכינה האלוקית שורה בקרבנו בגלוי, וכתוצאה מכך אנו שרויים עד היום בסבל מתמשך. ועל כך אנו אבלים.
 
נכון שביחס למה שעברו אבותינו בתקופות שונות, קשה לקרוא לחיים כיום סבל. הם חוו רדיפות, גזרות, שמדות, עינויים, שדי בסיפורים עליהם לסמר שערות – ואילו היום יכול כל יהודי, כמעט בכל מקום בעולם, להלך חופשי ולחיות כרצונו. אבל עדיין לא אלה החיים האידיאליים שאנו מייחלים להם. עדיין אורבות לפתחנו סכנות ביטחוניות, בארץ ובתפוצות. עדיין יש לנו מה לשפר, בלשון המעטה, ביציבות הכלכלית של בתי ישראל. ושלא לדבר על המישור הרוחני – בו המצב המושלם של שכינה גלויה בקרבנו ודאי טרם שב והתממש, וזו בעצם העילה האמיתית לכל הבעיות. כך שיש לנו על מה להתאבל ואל מה לצפות.
 
*
 
כאשר חולפת שנה נוספת ואנו שבים ומתקרבים לתשעה באב, באופן טבעי מתכווץ הלב. הנה נסגר לו מעגל נוסף של שנה ועדיין לא זכינו להיגאל.
 
אולם יחד עם הכאב, עד כמה שזה נשמע מפתיע – אנו יכולים וצריכים להתמלא גם בשמחה. שמחה על כך שעוד אחת משנות הגלות כבר מאחורינו, ובעצם, התקרבנו אל הגאולה בשנה שלמה. שנה שנעשו בה מצוות ומעשים טובים המחישים את הגאולה.
 
אמנם כבר מהרגע הראשון של החורבן יכולה הייתה הגאולה להופיע, אבל הרי יש רגע אחד בו היא תבוא בפועל – ואל הרגע הזה אנו קרבים והולכים בהתמדה. כך שבדיעבד, כאשר חלפה שנה, יש לנו על מה לשמוח. בדיעבד, כל שנייה שחולפת מקרבת אותנו לגאולה בעוד שנייה, ומהווה בפירוש סיבה לשמחה.
 
אכן, אין בשמחה הזו להפר את הכאב. ברור כי כל רגע שחולף מוסיף לכאב החד והמתסכל, מדוע טרם זכינו להיגאל. אבל המחשבה על הצד החיובי בכל רגע שחולף מסייעת שהכאב לא יתורגם לייאוש ולא ירפה ידיים. אדרבה, הוא יביא אותנו להתאמץ ביתר שאת להגשים כבר את הגאולה, שהנה הנה אנו הולכים וקרבים אליה.
 
*
 
דברים אלה היו נכונים תמיד, גם כשעמדו אבותינו בשנים הראשונות ממש של הגלות. אך ככל שנוקפות השנים הם מקבלים משמעות יותר ויותר ממשית. יהודי שחי היום וחושב על כך שכמעט אלפיים שנה של גלות כבר מאחורינו, אלפיים שנה של תורה ומעשים טובים שבחלקם התקיימו מתוך מסירות-נפש עצומה – מובן מאליו שהוא מרגיש קרוב אל הגאולה הרבה יותר מיהודי שחי בתחילת הגלות.
 
במיוחד אנו,  הדור שזכה לשמוע מפי הרבי מליובאוויטש מלך המשיח דברי נבואה, כפי שהוא בעצמו הגדירם – כי בקרוב מאוד תבוא הגאולה בפועל ממש – מלאים בתחושה אמיתית של שמחה עם כל רגע שחולף. כי זה לא שאנו קרבים למשהו, שאולי נזכה לחוותו ואולי לא. אנו קרבים אל משהו שנחווה בוודאי, ללא צל של ספק.
 
אלא שיחד עם הביטחון והוודאות, עדיין מוטלת עלינו חובה להאיץ עוד יותר את התהליך. עלינו לעסוק בתורה, במיוחד בענייני הגאולה ובניין בית המקדש, להרבות במעשים טובים מתוך מודעות לזמן המיוחד בו אנו נמצאים ולא להפסיק להתפלל ולבקש. כך נביא את הגאולה ברגע זה ממש ואם חלילה לא – אזי ברגע שלאחריו. זהו מטען של רגשות מעורבים שצריך ללוות כל יהודי תמיד. הרבה כאב, יותר מכך – שמחה, ובעיקר – מחויבות עמוקה לעשייה. כך נזכה בעזרת השם, שכבר את תשעה באב הקרב נחגוג בבניין בית-המקדש השלישי.