זהו. סיימתי. כמעט. נשאר רק לטפח את הגינה, לבנות פרגולות, להתקין דקים. את העצים הזמנתי אתמול. כחודשיים אנחנו מתגוררים, שתי משפחות, על גבעת אליאב-חרוב במזרח לכיש. שתי משפחות, נוף מפעים, ושקט אינסופי שמופר על-ידי גנרטור מקרטע. בחודש הבא כנראה יהיה חשמל, כך מבטיחה חברת החשמל כבר שנה.

תהליך הבנייה ארך חמישה חודשים נטו ותשעה חודשים סך הכל. עבדכם הנאמן שימש כקבלן, מפקח בנייה ולעתים מזומנות גם כבנאי, איש איטום, ע. טייח ופועל ניקיון פשוט. על העלייה לגבעה, אמגא'ד ודרישת הפרוטקשן שלא זכתה לשיתוף פעולה, סיפרתי לכם כאן. עתה הגיע הזמן לסכם את התקופה האינטנסיבית הזאת. נראה לי שאחרי שדיווחתי לכם על תחילת הבנייה, זה יהיה נכון לשתף בסיכומה.

תהליכי הבנייה הם כמו סדנא. סדנא שבמהלכה צריך ללמוד לכוון את המידות ולהשתלט על הנטיות הגשמיות ביותר. הסדנא הזאת הייתה אפקטיבית ביותר, ונדמה לי שהצלחתי לסיים אותה עם כמה תובנות. תובנות שהיישום שלהן בעת הבנייה היה חייב להיות מידי ואינטנסיבי, אבל הן רלוונטיות בכמה מישורים גם לחיי שיגרה.

מספרים שזוגות רבים שבונים בית מתגרשים. רבים אחרים סובלים מתעוקה קשה שלעתים מגיעה לכדי מחלות פיזיות. נדמה לי שיש מידה של אמת בקלישאות העממיות הללו. כדי לנצח אותן הרגשנו שהיינו חייבים לעבוד על עצמנו. להתמודד נכון ולאחוז בפרספקטיבה המתאימה. שאחרת אין להתפלא מדוע הגירושים, חלילה, עשויים להיות קרובים, וכך גם התקף הלב.

א.      לחיות את הכמיהה – מדוע  זה קורה? למה בניית בית היא תקופה כה מלחיצה? כנראה אחת הסיבות לכך שכל 'הבונה מתמסכן', היא בגלל שאנחנו מזהים את עצמנו עם הבית שאנחנו בונים. חשוב לנו שהתוצאה תהיה כזאת שנוכל להתהדר בה. הבית הוא כמו לבוש. שניהם מקיפים את האדם ומאפיינים אותו. ברור לנו שמי שיראה את הבית שבנינו ישפוט אותנו על-פי התוצאה. לאסתטיקה יש השפעה נפשית עצומה עלינו והמרדף הבלתי פוסק אחר השלמות האסתטית עשוי להשפיע בצורה ניכרת על תהליכי הבנייה.

סיפרתי לכם כבר על התקף הלב שחטף המוכר בקרמיק דיפו כשסיפרנו לו שאנחנו לא מתקינים אסלה סמויה. בסוף קנינו שלוש אסלות פשוטות של חרסה ב-600 ₪ כל אחת, כולל מושב האסלה. הסיפור חזר על עצמו כמעט בכל אחת מהבחירות לה נזקקנו, בדלתות, בחלונות, בריצוף. הוא מתחיל כבר משלב התכנון. אנחנו לא מצליחים לראות עצמנו חיים בלי אותו דבר שנראה לנו כהכרחי. חיכינו כל כך הרבה זמן לבית, ולכן קשה לנו לקבל שלא נממש את הפנטזיה שמציג לנו ביעילות רבה כל כך המוכר. מעגל הצרכים, מדומים או לא על-פי מרכוזה, יגרום לכך שתמיד נרצה את מה שרחוק יותר מהשגה. לא רחוק מדי. בר השגה אבל לא בתכנון.

הבעיה עם הכמיהה הבלתי פוסקת היא אקזיסטנציאליסטית. אנחנו לא מצליחים ליהנות עוד מהרגע וממה שיש.

ב.      תקציב – גם לנו זה קרה. ולא מעט פעמים. קרה שלא הצלחנו לדמיין את המשך חיינו בלי דלת מעוצבת או אביק מיוחד לאמבט, או פטנט חדשני נגד טרמיטים, או ריצוף אבן יוקרתי. הפתרון המידי הוא להיצמד בנחישות ובדבקות לתקציב הראשוני. לא לסטות ממנו לא ימינה ולא שמאלה ומראש להיות פסימי בבנייתו. ההצמדות הזאת מנתצת את הכמיהות על קרקע המציאות. הדיסוננס הקוגניטיבי פועל לשני הכיוונים. אם רכשנו, לא נפסיק לשכנע את עצמנו שרכישתנו הייתה מוצלחת למרות הפריצה התקציבית. אם לא רכשנו, נשכנע את עצמנו שמלכתחילה ההוצאה הייתה מיותרת וטוב שלא נקלענו להתחייבויות מטורפות.

ג.        זירת קרב – הטרדות בבנייה הן לא רק כלכליות. ככל שהיינו יותר מעורים בתהליכים כך הדברים הקטנים יותר הטרידו את מנוחתנו. במהלך הבנייה השבתות הפכו לזירת קרב אחת שלמה בניסיון לדחוק את הטרדות. איש האיטום חיפף? במטבח חסרות מגירות? יש נזילות מצנרת האינסטלציה? הטייח גבה יותר מדי? ספר התניא מצטט את הרמב"ם ומציג ניתוח נפשי לפיו בזמן שטרודים בדבר מסוים יכול לקרות מצב שלא רק שאנחנו בשכלנו מקיפים את אותו הדבר, אלא שגם מושא ההתבוננות תופס אותנו. אנחנו הופכים להיות משועבדים לאותו הדבר.

הדרך לצאת מכך הייתה על ידי מיקוד. בכל רגע נתון לנסות להיות ממוקד בדבר העכשווי. אחרת סוף השבוע הופך להיות סיוט. שכן גדול הסבל הנפשי הכרוך במאמץ לדחות את הצורך הדחוף להשלים משימה שחשובה לנו.

ד.      להסתכל על בעלי המקצוע שלא דרך חרכי הירי – אם אנחנו טסים לטיול בהודו, ועסוקים כל העת בחשש מפני גניבות, מניפולציות וזוהמה, כנראה שלא נצליח להשתחרר וליהנות מהודו. אותו דבר לגבי הבנייה. תמיד יש בעלי מקצוע שינסו לגנוב או לעקוץ או לתת תמורה פחות טובה. אולם סך הכל 'כמים הפנים לפנים'. התנהגות מכובדת, מחויכת, הנותנת אמון, הופכת את המצב לכזה שלכל הפועלים ובעלי המקצוע כיף יותר לעבוד בשבילנו, והם מן הסתם יוציאו מעצמם יותר. מי שירצה לרמות אותנו יצליח לעשות זאת בכל מקרה. אז עדיף מראש לא להתרכז בכך. ככל שהבנייה תהיה יותר מושלמת כך הפגמים הקטנים יותר יטרידו את מנוחתנו. השתדלנו לא לתת לפגמים הללו מקום. בנייה היא לא דבר מושלם.

כלומר כסף הוא לא המניע היחיד של העושים במלאכה. זאת כבר נאמר קודם. בעלי מקצוע עובדים בשביל כסף אבל לא רק. כולם רוצים משמעות. לכולם כאמור נעים יותר לעבוד עם אנשים חייכניים אדיבים גם אם דעתניים. קרה לי שניהלתי משא ומתן קשוח. בעל המקצוע אותו רציתי לא הסכים להוריד אגורה שחוקה. העבודה עצמה התבצעה בצורה מצוינת ובאווירה טובה. התחברנו. עברו כבר חודשים רבים מאז סיום העבודה ואני עדיין רודף אחר בעל המקצוע שלא הסכים לוותר על אגורה, כדי לשלם לו.

ה.      טיפים – זו עצה שאימצתי והיא עבדה מצוין. טיפ קטן לפועל. קופסת סיגריות. קפה ועוגות שאתם מגישים, גורמת לאדם להרגיש שהעבודה שלו היא בעלת ערך ומשמעות עבורי. כל מי שעובד רוצה להרגיש שמה שהוא עושה הוא בעל ערך עבור מישהו. הטיפ ותשומת הלב מסמלים זאת בצורה מיטבית. אחרי הטיפ הוא יתאמץ יותר וייתן מעצמו יותר. כך שאם כבר טיפ, אז לא בסוף העבודה.

ו.        אין עוד מלבדו – האדריכל ביצע פגם חמור בתוכניות? שילבתם בין חמישה גורמים שכולם תלויים זה בזה ואחד הבריז? – הכל בסדר. איכשהו, גיליתי שבסוף תמיד הדברים מסתדרים. לכן צריך לשחרר. לא להיכנס לסטרס מיותר. לבעלי מקצוע יש נטייה להחמיר את המצב, להלחיץ. לשחרר זה להכניס את הקב"ה כחלק מהחוויה, חלק מתהליך הבנייה. וכשהוא שותף, אפשר להיות יותר רגועים. היכולת ללמוד לשחרר, הצילה אותי כמה וכמה פעמים מהתרתחות מיותרת, אולם מדובר בטכניקה לא פשוטה ליישום.

ז.       זוגיות – זו העצה הקשה ביותר ליישום שקיבלתי. ללמוד לוותר. העימות בין הרצונות של בני הזוג יכול להרקיע שחקים. לשניהם ברור שאם לא יקבלו את הקרמיקה המסוימת בה רצו העולם עתיד להיחרב. הילדים והאהבה הרבה פחות חשובים מצבע הקרמיקה. את השאלה הכלכלית פתרנו על ידי שיתוף אחריות על שמירה על המסגרת התקציבית. מי שרוצה לפרוץ את המסגרת שיצביע על מקורות חלופיים. על כל הבחירות האחרות תתפשרו. כלומר אם אתם גברים תתפשרו.

ח.       אנחנו והם – חצי שנה של עבודה צמודה עם פועלים פלסטינאיים לימדה אותי להעריך את החריצות והיזמות שלהם. הם קמים מוקדם בבוקר, לא בוחלים בשום עבודה, מסתדרים עם החום והקור. מקפידים על ערבות הדדית חזקה. בקיצור, כדאי שנהיה לא פחות חרוצים, מוכנים ללכלך את ידינו בשפיר ושלייה, והרבה פחות מתנשאים.

עוד למדתי שאפשר להעריך את עוצמת האמונה של חלק גדול מהפועלים המוסלמים. הם מלאי להט בתפיסת הקב"ה מלא כל העולם. עם להט אמוני שכזה היה לנו הרבה יותר מקום לשיח דתי מאשר למאבק דתי.

אני חייב להודות על האמת. אחרי שנים ארוכות במגורים זמניים, הבית נעים ומרווח. אולם השבתות כאן לא קלות עבור המשפחה. השמירות מייגעות. בית הכנסת הקרוב הוא במרחק 40 דקות הליכה. גם לילדים חסרה החברה. דווקא בגלל כל אלה, הבית, הבטחנו לעצמנו, בלי נדר, יהיה פתוח לאורחים, ולחיי לימוד ועיון.