סופת שלגים חריגה בעוצמתה לימות האביב שיבשה את התוכניות. נמל התעופה נסגר. הטיסות לקייב בוטלו בזו אחר זו ערב החג. בלתי אפשרי היה להשיג טיסה חלופית שתביא אותנו בזמן לליל הסדר המתוכנן בהאדיטש, העיירה בה שוכן ציונו של בעל התניא, שניאור זלמן מליאדי. התארגנו בזריזות לליל סדר בארץ, מנסים לשזור תוכניות חלופיות לימות החג.

למרות זאת התקשנו לוותר, ולאחר מסכת של התכתבויות ופניות לחברת התעופה ועזרה גדולה מאפרים קמיסר, מצאנו את עצמנו נוחתים בשעת לילה מאוחרת בשדה התעופה בוריספול. שדה התעופה הבינלאומי הסמוך לבירת אוקראינה. בנכר בדיוק סיימו לחגוג את יום טוב השני של גלויות. מתוקף הנסיבות, הודענו למארחים, מנדל טייכמן ורעייתו, מוסי, שהגענו לבסוף לקייב רק לאחר הנחיתה. בשל ההודעה המאוחרת לקח קצת זמן לארגן נהג מתאים, בשעת לילה מאוחרת, שיביא אותנו להאדיטש. טייכמן צייד אותנו במילת הקוד שאנחנו צריכים לומר לנהג. גדיטש, לא האדיטש הדגיש, גדיטש. עשרות נהגי מונית המתינו ביציאה משערי שדה התעופה לנוחתים. מצויידים במילת הקוד, עברנו בין כל אחד מאותם נהגים. גדיטש? לבסוף נעננו בחיוב וחברנו לנהג שהיה אמור להוביל אותנו ליעד.

הטמפרטורות 'התחממו' לכדי מינוס 7 מעלות. החימום ברכב לא עבד. ברוב רחבי אוקראינה אין תאורת לילה. ככל שמתרחקים מהמרחב העירוני, הכבישים משובשים והנסיעה איטית, בייחוד כשהדרכים קפואות. נסיעה של 200 קילומטר ארכה ארבע וחצי שעות. ההבטחה היחידה של השליח התקיימה במלואה. הבטחתו שנתרגש כשתהיה לנו 'קפיצת הדרך'.
אחרי שלושה ימים רצופי תלאות, כמיטב המסורת היהודית, לא הפסקתי לקטר. האופטימיות נעלמה כליל. לשם מה היינו צריכים את המסע הזה? עלו הספקות. אשתי, משועשעת, הזכירה לי כי בדרכים אלו בדיוק התנהלו החסידים במשך שבועות, ברגל או עם סוס ועגלה, כדי להגיע לרבם, ואני מתלונן על שעות ספורות של אי נוחות…

אדמו"ר הזקן נפטר כשברח מעירו ליאדי, בראש קבוצה בת עשרות משפחות, מפני מסעות הכיבוש של נפוליאון. חייליו של נפוליאון השאירו אחריהם אדמה חרוכה. המדיניות הייתה לכפות על המקומיים את כלכלת הצבא הכובש. היהודים החלשים היו חסרי אונים ושימשו מטרה ראשונית לכל התעללות. כמה ימים לאחר שהגיע לעיירה פיינה, בדרכו למקום בו סבר לקבוע את מושבו, קרמנצ'וג, נפטר מתלאות הדרך. בפיינא לא התגורר ולו יהודי אחד. לפני שנפטר ביקש שיקברו אותו בבית הקברות היהודי הקטן בהאדיטש שבפלך פולטובה, המרוחקת כ-180 קילומטרים מפיינה. מדוע בחר דווקא בהאדיטש? הסיבה עד היום לא ברורה. כמו כל החלטה אחרת של רבם, בטוחים החסידים שמדובר בצעד בעל משמעות שמימית.

המסע המפרך של 180 הקילומטרים בחודש ינואר, שיא החורף האוקראיני, נערך על-ידי שלושה מלווים. אחד מהם היה נכדו, המכונה ה"צמח צדק" ומי שעתיד להיות האדמו"ר העתידי של התנועה החסידית. לחסידים ארסנל מלא סיפורי ניסים על הצלחת העגלה ועליה אדמו"ר הזקן להגיע ללא פגע למרות מזג האוויר הבלתי אפשרי לתנועה. לאורך תקופות שונות, לאחר הפטירה נותרה קהילת חסידים קטנה בעיירה ובמשך תקופה ארוכה, למרות המשטר הסטליניסטי המדכא, מלחמות העולם והכיבוש הנאצי, הקפידו חסידים להגיע למקום ולהשתטח על קברו של מייסד חסידות חב"ד.

בארבע וחצי לפנות בוקר הנהג נראה כמנסה לתמרן בין רחובות צרים טבולים בשלג. גדיטש? שאלנו בחוסר ביטחון. עוד לפני שענה זיהינו דמות בחליפה צועדת בחשכה. המגבעת לא הותירה מקום לספק. השליח חיכה במיוחד לנו במשך כל הלילה וכיוון את הנהג לעבר הדירה ששכר. אנחת רווחה נפלטה. הגענו בשלום.

הילדים שמחו לפרוק ולהפשיר בבית אבן גדיטשאי טיפוסי. הרצפה בנויה קורות עץ ועליה פרוסים שטיחים. הקירות מחופים טפטים בצבעי אדמה. והעיקר, החימום מתפקד היטב. מנוחה קצרה וכולם היו קצרי רוח לרדת למתחם.

הליכה קצרה ברחובותיה השוממים ומושלגים של האדיטש וניצבנו בפתחו של ואדי מרהיב ביופיו. האדיטש רחוקה מלהיות עיירה אפרורית, כפי שהתרשמנו בטעות משיטוט באינטרנט. הבתים ציוריים. הנוף בואדי מרהיב, נהר הפסול העובר למרגלות הציון מזמין טיול רגלי. ולקינוח הררי השלג מנקים הכל ומוסיפים נופך צחור ו'מיסטי' לאווירה.

לפני מספר חודשים נחנך ליד הציון מבנה מרהיב ביופיו, המשמש כבית כנסת ומרכז אירועים. השמועות מספרות כי זהו המבנה היהודי המפואר ביותר באוקראינה. רק נברשת הכניסה המצופה זהב עלתה למעלה משמונים אלף שקלים.

בתחילה פקפקנו בטיב השמועה. אולם הפקפוק חלף עם הגעתנו. עבודת הנגרות מרגשת בשלמותה. המקווה פועל סביב השעון. האולמות מצוחצחים. הספרייה הענקית גדושה במאות ואלפי ספרים חדשים המזמינים עיון.

במבנה המתין לנו השליח, עם קפה וארוחת בוקר קלה. אחרי שהודינו שוב על האירוח והתנצלנו על העייפות, התפתחה שיחה קלה. השאלה העיקרית שהעסיקה אותנו היא מה החבר'ה האלה עושים כאן. ככל שחלף הזמן לא היה קשה להתרשם מהכריזמה והכישורים של השליח. באחת ההזדמנויות העלנו את השאלה. מדוע זוג עם שישה ילדים בוחר לפעול באזור מרוחק שכזה. מקום שאין בו יהודים כמעט כלל.

לפחות עשרה מיליון שקלים עלתה הבנייה כאן, הימרתי. לפחות, השיב. נוכל להבין אולי מה אתה עושה כאן אם נבין מדוע מישהו תורם עשרה מיליון שקלים לבניית מבנה מפואר שכזה באמצע שום מקום. סליחה. ליד ציונו של בעל התניא, אך במקום שאין בו קהילה יהודית.

השליח ניסה להסביר. אולם בסבטקסט כמו אמר חכה. עוד תגיע לתשובה. סעודות השבת והחג היו מקסימות, ארוכות ועשירות. הניגונים הרקיעו שחקים. השיעורים היו מוצלחים. התפילות עוצמתיות. בין חברי הקבוצה התפחתה אינטימיות מיוחדת. בעל התניא נודע כמי שמשלב להט ודבקות עם צימאון אינטלקטואלי יוצא דופן. מורשתו ניכרה היטב סביב ציונו במהלך ימות החג.

בערב החג השני הציג השליח בפני את רפאל (שם בדוי), זמר ואיש עסקים מקומי, כבן שישים המתגורר בעיירה לא רחוקה. רפאל זכה בתשומת לב מיוחדת מהשליח. מדי פעם הם נראו מסתודדים ארוכות. ביום המחרת קרא לי טייכמן להגיד מזל טוב. רפאל הסכים לעבור ברית מילה, סיפר. חמש שנים הוא התגורר בישראל. אף אחד לא התעניין בו. אף אחד לא נגע בו. הוא החליט שלא טוב לו בארץ הקודש ובחר לשוב לאזור הולדתו.

הנימים הציוניים שבי הזדעקו. צריך להיזהר מהכללה, אך לא מעטים מבין העולים החדשים, בעיקר המבוגרים שבהם, חשים כמיהה עזה למולדתם. בעיניים ישראליות הסיבה לכך היא שמלכתחילה לא עלו ממניעים ציוניים. הם מנצלים את חבילת ההטבות לה זכאים העולים, ולאחר שסיימו לקחת מה שיכלו עוזבים את הארץ. מכעיס לגלות שהם לא מעדיפים את הארץ בכל מחיר ובכל מצב.

משם הדברים נראים אחרת. סיפורו של רפאל מסביר את השקפת השלוחים. חינוך ליהדות צריך להקדים את העלייה לארץ. היהדות היא הדבק המקשר. בלעדיה מתערער הקשר לארץ ישראל. נדמה כי ר' טייכמן ביקש לומר כי בחר בשליחות משום שראה בה הזדמנות יוצאת דופן, במקום ובזמן, לקרב יהודים ליהדותם. באופן פרדוכסלי כמו רצה לומר כי כאן, בהאדיטש, לפעמים מתעורר הרגש היהודי  יותר מאשר באשדוד או באשקלון. החזרה לארץ לאחר מכן עתידה להיות מלווה בהתרגשות ודבקות יהודית רבה יותר. עד היום סיפר, ערך 70 בריתות ועשרות רבות של בר מצוות. רק אחדים מהארועים התקיימו במועדם.

יחידות

הציון, קברו של אדמו"ר הזקן, גנוז בתוך מבנה אבן מטופח, טבול בעצי יער צפופים הנושקים לגדת הנהר. כדי להגיע למקום צריך לרדת עשרות מדרגות. הירידה מחליקה ומסוכנת, בייחוד כשהשלג מפשיר. האווירה סביב הציון 'מיסטית' כמעט. יומיים לפני החג, בזמן הסערה, קרסו עצים אחדים שהוסיפו למראה המיוחד של הציון.

אי אפשר לרדת למקום ללא הכנה מקדימה, אליה מכווינים החסידים. הללו מקפידים לספר כי בעל התניא נמצא במקום באופן ממשי. ההשתטחות על ציונו היא כעין פגישת יחידות עמו. כל אחד מבאי הציון יודע לספר על ניסים ומופתים שחווה בביקורים קודמים. אחד סיפר כי הוא ובת זוגו היו חשוכי ילדים במשך שנים. הם הגיעו למקום, קראו את ספר התהילים בשלמותו ועוד באותה שנה חבקו צאצא ראשון. עכשיו באו כי הם רוצים ילד נוסף. אחר גילה כי היה במצב כלכלי דחוק ביותר. מייד לאחר הביקור הזדמנו לו כמה עסקים ומצבו השתפר לאין ערוך. עתה הוא הגיע כדי להודות לאלוקים באותו מקום בו ביקש את הישועה.

בכניסה מונחים עשרות נעלי בית והמבקרים מוזמנים לחלוץ את מגפיהם ולהתרווח. בית כנסת צר, ספרייה עמוסת ספרים ושולחן מוארך ממתינים למי שרוצה לעיין בתורתו של בעל התניא לפני הכניסה. נשים נכנסות מדלת אחת וגברים מאחרת. הבקיאים נוהגים לדפוק על הדלת, פעמיים, בטרם ירדו עוד מדרגה לחדר הציון. מעין בקשת רשות מהצדיק להיכנס.

עשרות נרות דולקים מאירים את החדר באור נגוהות. מי שכבר הגיע לכאן לוקח את הזמן. כל אחד וענייניו. אחד מבקש פרנסה, אחר זיווג. אחד מזיל דמעה, משתף את ריבונו של עולם בצרותיו ומבקש מהצדיק לסייע לו בבקשת הישועה. אחרת מקריאה רשימת שמות בהם צוידה. אף אחד לא מעז להגביה קול. בפנים הכל כפופים קמעה. עם היציאה ניכרת ההזדקפות. במעלה הטיפוס מעלה מספרים המבקרים כי הם חשים שפרקו מעליהם משא כבד. לשם כך באו. הם מקווים לתוצאות התפילות. אף אחד, הם מספרים, לא ביקר כאן רק פעם אחת ולא שב עוד. מי שהגיע בראשונה יעשה הכל כדי לשוב בשנית. להתחזק, להתמלא.

המקום, האווירה, הכרת מעלותיו של בעל התניא, סיפורי הנסים סביב הביקור בציון – הפכו את האדיטש למקור משיכה, ואת השליח למוקד לכל הפניות – גשמיות ורוחניות. כמו המבקרים האחרים, גם לי נראה שעוד אחזור.

(באדיבות אתר התבוננות)