באי איקריה שוכחים למות. תזונה, קהילתיות, עבודה פיזית, אמונה ובעיקר שלוות נפש. ואצלנו? אזעקות, לחץ, יזמות. כיצד כל אלה משפיעים עלינו?
שריקת הרוח נדמתה בעיני הילדים כאזעקה, והם מיהרו למבנה הממוגן. ריצתם המבוהלת הזכירה לי כתבת מגזין שזכתה למאות לייקים. הכתבה סיפרה את סיפורו של האי איקריה שביוון. אי שתושביו 'שוכחים למות'. באי נמצא הריכוז הגבוה ביותר של בני מאה ומעלה. בפתיח מתואר המקרה של סטמטיס מוראיטיס, שכשהגיע לגיל שישים לערך, נודע לו כי הוא סובל מסרטן ריאות ונותרו לו תשעה חודשים לחיות. הוא החליט לעזוב את ארה"ב, לסיים את חייו בשלווה במקום הולדתו, ולהיקבר לצד אבותיו. וכך גם לחסוך מהוצאות ההלוויה שהיו זולות באי היווני מאשר בארה"ב. החודשים חלפו, ומוראיטיס, שהחליט ועשה, לא רק שלא מת אלא גם הלך והתחזק, הרחיב את ביתו וטיפח שדות וכרמים. כיום הוא בן 102 – ובריא מסרטן. "הוא מעולם לא עבר כימותרפיה, לא לקח תרופות ולא קיבל טיפול רפואי מסוג כלשהו. הדבר היחיד שהוא עשה היה לחזור הביתה לאיקריה".
חוקרים שהגיעו לאי ניסו להבין מה סוד אריכות הימים והבריאות האיתנה של תושביו. התשובות כנראה לא יפתיעו אתכם. תזונה פשוטה המתבססת על מרכיבים טבעיים ומעט מאוד בשר. ערבות קהילתית ומבנים קהילתיים תומכים. עבודה פיזית, ובעיקר שלוות נפש. סדר יום לא מלחיץ ותחרותי.
בערך כל מה שאין לנו כאן.
זה לא סוד שתזונה לא תקינה הורגת. סוכר לבן, אוכל מעובד, שמן, קמח לבן וכהנה אחראים לרוב התקפי הלב ומקרי השבץ המוחי. הם לא רק הורגים אלא גם אשמים באיכות החיים הירודה ממנה סובלים רבים. לכך תוסיפו את העישון והעדר פעילות גופנית. אולם יותר מתזונה לקויה וחיים נטולי פעילות – הלחץ, סטרס, הוא שהורג אותנו.
חוסר היכולת למצוא שלוות נפש, המרוץ המתמיד, הניכור והתחרותיות, תחושת חוסר השייכות, הצורך לעמוד בציפיות, לא להיות חריגים, להיות בסדר, כל אלה עם יוקר המחיה וטרדות הפרנסה יוצרים אצלנו מתח הורג. מתח שהוא כמו חומצה השורפת אותנו מבפנים. גורמת לכל הגידולים, מזקינה בטרם עת ורובצת כמו עננה מעל ראשנו. עננה המפריעה לנו ליהנות מהחיים, מאותם חיים אקזיסטנציאליסטים רעננים, חיים של מיקוד תוכן ומשמעות.
הקו המנחה בבלוג של המזרחן ד"ר גיא בכור הוא שמדינת ישראל נמצאת במגמת עלייה. בעוד בלוגרים מהשמאל חוזים שחורות ומזהים את כל השלילי בהתנהגות של הישראלי הממוצע, בכור מצביע בעקביות על החיובי. לדידו אנחנו טובים יותר ממה שאנחנו חושבים על עצמנו, או נכון יותר אנחנו מצליחים בהרבה משכנינו. התוצר הלאומי הגולמי מטפס בעקביות מעלה וגבוה במאות אחוזים מזה של ירדן, סוריה, מצרים ובוודאי הרשות הפלסטינאית. אפילו אירופה מצויה במגמת ירידה כלכלית כשאנחנו עולים. ישראלים ויהודים יושבים בנקודות מפתח משמעותיות בכלכלה העולמית. הצבא שלנו חזק, וכו' וכו'.
וכל זה בזכות מה? כאן כבר אפשר לשער לבד את התשובה. בזכות ההון האנושי, כלומר בזכות היזמות המתמדת, המירוץ שבו כל אחד מאיתנו נתון בו. כולנו, כלומר בניה של החברה הישראלית, לא שוקטים ולו לרגע על השמרים. כולנו דוחפים קדימה כל העת, מבקשים ליזום, לאתגר, להצליח, לטפס, לצמוח, להרחיב את העסק, לנצח. עד כאן סוד ההצלחה של מדינת ישראל ובניה. אבל במה זה עולה לנו? מה המחיר האישי, כשמוסיפים למרוץ גם אזעקת צבע אדום מדי פעם, איום חיצוני ומבצע צבאי רחב היקף אחת לחמש שנים? ישראל היא לא איקריה והיא גם לא אירופה או ארה"ב. הצורך להוכיח עצמנו, הלחץ החברתי, הדינמיות, האתגרים הנובעים מאיומים חיצוניים, אמיתיים או מדומים, יוצרים קצב חיים גבוה פי כמה וגם תעוקות קשות פי כמה.
מה עושים?
קצב החיים המואץ אינו בהכרח הגורם המאיים. העשייה היא דבר חיובי ומומלץ. האיום הבריאותי והנפשי נובע כאמור מהתזונה, הלחץ, הדאגות שאינן תורמות לדבר, הניכור החברתי וחוסר השייכות.
ההתמודדות עם התזונה היא משימה לא קלה אך אפשרית. היא דורשת התבוננות ולמידה. להתאהב בחסה כמו שאמרנו בהזדמנות אחרת. הדברים נכונים גם ביחס לפעילות גופנית. אבל מה עושים עם הסטרס? הלחץ המצמית כאילו לא תלוי בנו. הוא תוקף ולא משחרר.
החרדות מפני פגיעת רקטה העלולה לנחות בכל רגע הן ממשיות. אי אפשר להתמודד עם הפחד המיידי על ידי התבוננות ולימוד. אין מספיק זמן. החרדות הללו זקוקות לאימון מקדים. כאן כבר שיתפתי בעבר כיצד להתמודד עם חרדות. אולם בניגוד לחרדות, הסיבה הפנימית ללחץ הוא בדרך כלל העדר אמונה בבורא כמעורב בכל פרט בבריאה. העדר אמונה בתפיסת ההשגחה הפרטית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בחסידות. לחרדות מפני קאסמים יש סדרה של פתרונות: הרפיות נשימה, מדיטציה, דמיון מודרך, כל מה שמכניס את הגוף למצב של איזון ורגיעה. אבל מה עושים עם הסטרס?
כדי להתמודד עם הסטרס או עם החרדות אפשר כמובן לעבור לגור באי איקריה, או לכל הפחות למצוא מקום שלו בהרים. אולם המהלך אינו כה פשוט ולא רק בגלל המחויבויות העירוניות של רובנו. החוקרים אולי לא התייחסו לכך, אולם השלווה והרוגע אינם תלויים בנוף ובקרבה לטבע. הם תלויים במצב התודעתי.
המסקנה המיידית מהאמור היא שיש לחזק את האמונה. האמת שזה קצת פשטני. שכן האמונה תלויה באימון מתמיד, אימון הרצוף משברים והתמודדויות, עליות ומורדות. כך שבאופן שבו זה נאמר זה נשמע יותר כמו סיסמא כללית מאשר תוכנית פעולה אופרטיבית.
אז איך בכל זאת מתמודדים עם הלחץ וכל קרובי משפחתו, הדיכאונות, העצבויות, הפחדים למיניהם וכהנה?
ליקטתי שש עצות ראשוניות, לא על-פי סדר חשיבות, שמציעה לנו ספרות החסידות, ויכולות להיות שימושיות בכל עת. עצות שצריך לשנן, להעמיק בהן ולחדדן, כדי שתוקפן לא יפוג. שש עצות שהן חלק ממארג רחב ושלם יותר, שבהדרגה ננסה לדלות מספרי'עצות התניא' ולהציג כאן בבלוג.
1.
להישאר עסוקים – כאשר אנחנו עסוקים אנחנו ממוקדים. טבע המחשבות לנוע ללא הפסקה. הדרך היחידה לעצור את המחשבות היא למקד אותם בדבר מה. כשהן משוטטות בחופשיות הן עשויות להביא איתן רעות חולות. המיקוד תוך כדי עבודה מאפשר מנוחה למחשבות, ודוחק את הלחץ כתוצר מובהק שלהן. רוצה לומר לחוצים? צאו תעדרו את הגינה. ועדיף את הגינה של השכנים, כפי העצה הבאה. העבודה תעשה לכם רק טוב.
2.
לראות את הזולת – תרגיל מצוין בשחרור הוא ללמוד לתת לאחר, לראות אותו. ככל שרואים יותר את הזולת יותר קל לנו להתמודד עם עצמנו. אתם חווים תקופה קשה ומלחיצה – לכו להתנדב איפשהו. בית חולים הוא מקום מצוין. גם עמותת ידיד או כל עמותה אחרת המעניקה סיוע לקהילה הן חלופות מתאימות. במובן הגשמי, כשקשה, כדאי להסתכל על מי שבמצב קשה יותר ולהתנחם. כשהתחתן ר' עקיבא עם רחל, בתו של כלבא שבוע, ניטל מהם הסיוע של אביו העשיר.
בחורף היו בני הזוג ישנים במתבן. יום אחד הופיע בפתח המתבן עני שביקש מעט תבן, שכן אשתו יולדת ואין לה על מה לשכב. בקשתו של העני, שהיה הוא אליהו הנביא, נועדה לרומם את רוחם של בני הזוג. 'ראי עני זה' אמר ר' עקיבא לאשתו, 'אפילו תבן אין לו'. עושר הוא תמיד יחסי.
מנגד, במובן הרוחני לא כדאי להתבונן במי שמתחתנו. שאפתנות גשמית היא מתכון בטוח לאכזבות. שאפתנות רוחנית היא מניע רב עוצמה לטיפול בחרדות.
3.
שאפתנות רוחנית מובילה לשחרור מתחושת מגיע לי. השכל אמור לסייע לנו לעכל שמה שקיבלנו הוא בדיוק מה שמגיע לנו. חלקת האלוקים הקטנה שלנו היא זירת הפעולה המרכזית אותה אנו צריכים לרומם. אם לא מגיע לנו, וכל המתרחש מתרחש לטובה ומתוך תכנון אלוקי מדוקדק, אפשר לוותר על מחלוקות מיותרות שגוררות אותנו מטה.
4.
לחזק קשרים עם חברים. לשיח אמיתי בין חברים יש כוח תרפויטי עצום. אחד הפרושים על עצתו של שלמה המלך כי 'דאגה בלב איש ישיחנה'[1] היא כי על האדם הדואג להסיח את הדברים לחברו[2]. חברות ותחושת שייכות עוזרים לנו לנצח את החרדות. באמצעות השיתוף יש לנו מסגרת לנתח את המאורעות ולטפל בהם.
5. זהו מוטיב חוזר ועיקרי.
האגו, תקראו לו יש או יישות, 'עושה' אותנו חולים. עיקר המלחמה היא נגדו. אפשר לנצח רק כשמורידים, במאמץ רב, את מידת החשיבות העצמית וראיית ה'אני' במרכז. כל יום נועד למאמץ שלו וכל עבודה שתתגלגל לפתחנו היא חלק מהמאמץ הזה. לכן אין מי שהוא מוכשר יותר מדי או פחות מדי. כל המאמצים התעסוקתיים והחברתיים נועדו לזה. להפוך את האגו מנוף לשיפור ועבודה עצמית.
6.
להתבונן – ההתבוננות, בחסדי הבורא, באופן שבו הוא מצוי בעולמנו, במסגרת החיים האישית, עוזרת להשתלט על חרדות בלתי רציונאליות. על-פי ספרות הקבלה והחסידות, עיקר תפקיד האדם בעולם, ובהמשך ישיר הסיבה שבגינה מתקיימים כל הדברים בעולם, מלחמות, אהבות, רציחות, אכזבות, הצלחות, שמחות וכן הלאה, היא כדי שהאדם יתבונן ויעצב את מידותיו. במסגרת עבודת המידות, התגברות על הסטרס היא אחת המשימות החשובות ביותר. הסטרס הוא אולי ההסתר הגדול ביותר על המציאות הפנימית, על גילוי הקב"ה בעולם, אך באופן פרדוכסלי, כפי שהוסבר באריכות בספר טרדות הפרנסה, הוא גם מקרב אותנו ביותר אל הקב"ה. ההתבוננות המתמדת תעזור לנו לראות את המאורעות במציאות מעבר לאינטרס הפרטי, הזמני והמיידי. היא תאפשר לנו לקבל בסוג של נחת והשלמה את המתרחש, מבלי לוותר על היזמות והפעלתנות הבריאה.
אחת התגובות לכתבה שהוזכרה הייתה כי החיים באיקריה משעממים, ועדיף חיים תוססים ומלאי תנועה מחיים של שגרה מנוונת. זהו שהחיים שם לא נראים משעממים. התושבים תמיד עסוקים, מעבדים את האדמה גם בגיל תשעים, חברתיים ואכפתיים, וככלל מאוד דתיים ומאמינים. גם כאן, בתוך החיים הדינמיים שלנו במדינת ישראל, כך אני אומר לעצמי, כל שאנו צריכים לעשות זה להמשיך בפעלתנות אך להיאבק בלחץ בין היתר באמצעות הדרכים המוזכרות. כך לא רק נהיה מוצלחים יותר, אלא גם ככל הנראה נוכל לחיות חיים טובים, ממצים, מלאים וארוכים יותר.
(באדיבות אתר
התבוננות)
[1] משלי (יב, כה).
[2] 'דאגה בלב איש, ישחנה', נאמר במשלי יב, כה. חכמים מציגים שני פרושים לאמור, האחד כי יסיחנה מדעתו, והפרוש השני כי יסיחנה לאחרים. ראו יומא ח, דף עה, סנהדרין, פרק יא, דף ק; סוטה, פרק ח, דף מב; מובא גם אצל הרבי מליובאוויטש, היום יום, כה סיון.
