בוא נלמד משהו, החברותא שלי חוזר ומציע. אני ניאות בשמחה. אך תמיד יש איזו הפרעה, טרדה, נושא אחר לדבר עליו. משהו שבדיוק קורה והוא בעל משמעות קריטית לחיינו.

הצמא ללימוד גדול. מי שהתנסה פעם בלימוד דף גמרא יודע. מידה של עונג ומתיקות. ובכל זאת, קשה להתפקס. קשה ללמוד.

יישוב הדעת. מנוחת הנפש. ריכוז. שיפור יכולת העיון והלימוד. מיקוד. השגת כל אלה כרוכה במאבק לא פשוט.
טרדות הפרנסה, הילדים, החששות מהקריירה, המורדות והעליות ביחסים עם בת הזוג, השעות הריקות באינטרנט, הפוליטיקה הלאומית.

נראה שאחרי שמסיימים את שנות הלימודים בתיכון ובאוניברסיטה רגעים של יישוב הדעת הופכים להיות נדירים. רגעים שבהם אנחנו מסוגלים להתנתק מהמחשב, הכלים בכיור, המינוס בבנק, הילדים ופשוט לשבת ולקרוא ספר או ללמוד דבר מה חדש.

אולי קצת יין?

לרב נחמן, מגדולי אמוראי בבל וראש ישיבת נהרדעא, הייתה עצה ליישוב הדעת. שתו קצת יין. דעתו ללימוד תורה הייתה הופכת צלולה, רק לאחר שהיה שותה קצת יין[1]. היין, במידה הנכונה, מפקח תלמידי חכמים.

לפני כשבועיים העברתי הרצאה בת שלוש שעות בפני קבוצת מורי דרך במסגרת בית הספר לתיירות בתל-אביב. נושא ההרצאה היה היין במורשת היהדות, בתנ"ך, במדרשים, בהלכה ובתורת הסוד. במפגש הסקנו כי להבין יין זה במידה רבה להבין יהדות.

השאלה המרכזית בנוגע ליין היא מדוע מצד אחד היין נושא בדומיננטיות כה רבה ביהדות ומצד שני נזהרים ממנו ומהשפעותיו המרחיקות לכת? מצד אחד מקדשים ומברכים על היין בשבת; בברית המילה; בפדיון הבן; בברכת האירוסין; בברכת חתנים. יתר על כן, על היין חייב לברך, ברכה מיוחדת שתוקנה לפרי הגפן, גם מי שטעם היין אינו ערב לחיכו. ולא זו בלבד אלא שיעקב מגיש יין ליצחק, יוסף שולח יין ליעקב, יעקב מברך את יהודה ביין, אין הלויים אומרים שירה של קרבן אלא על היין ועוד ועוד.
     
 מאידך, גם בלי להעמיק בשכרותם של נח, נדב ואביהו ולוט ובנותיו, על-פי הזהר היין הוא הסיבה לחטא אדם הראשון[2] ובגינו עלה בדעתו של הקב"ה להחריב את בית המקדש[3].

אז מה יש בו ביין שנושא בקוטביות כה עזה? זו שאלה אחת שפחות רלוונטית לדיוננו. רלוונטי יותר השורש של היין.

סוד היין המשומר

הנושא שעורר במידה הרבה ביותר את העניין בשיעור היה הבחינות ההלכתיות של"סתם יינם", יין שנגע בו לא יהודי. סך הכל נגיעת לא יהודי, "שכשוך", מדוע זה פוסל את היין? הנושא לא הרגיז רק את מורי הדרך. בעבר הוא עורר אנטישמיות רבה.

הסיבה של שתייה משותפת והתבוללות לא התקבלה כמוצדקת דיה[4]. מדוע יין שבושל, ואפילו יין שנגע בו לא יהודי במזיד, מותר בשתייה[5]. לעומת זאת יין לא מבושל ש"שכשך" לא יהודי, מרגע יציאת המיץ מן הענבים, דרך שלבי ההובלה, הייצור והאריזה ועד המזיגה, אסור בשתייה והנאה על-פי רוב הפוסקים?  

חסידים מספרים כי פעם אחת ישבו החסידים בליל שבועות סביב שולחנו של הרבי ר' אלימלך מליז'נסק ושמחו בשמחת החג. הרבי נסתכל במסובים ונענע בראשו לכל אחד מהם, ושמח יחד עמהם. אמר ר' אלימלך בחיוך: "ראו, הנה יש לנו הכל לשמחתנו, ומה אנו חסרים עוד?"  
  
אחד החסידים שזחה עליו דעתו קרא אליו: "אמת הוא שאין אנו חסרים כלום, חוץ משתייה מן היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית".  

ציווה עליו רבי אלימלך: "קח את האסל על כתפיך, תלה בו שני דליים ולך אל שער בית העולם. הורד שם את הדליים, ואמור: אלימלך שלח אותי להביא יין. אחר-כך פנה שוב והרם את הדליים המלאים ותלה אותם במוט והביאם לנו הנה. אבל הישמר לך, וכל מי שידבר עליך יהי מי שיהיה אל תענה לו".  
***  
קם האיש מתוך רעד ועשה כמצווה עליו, לקח את היין בשער בית הקברות ונשאו ברעדה הביתה. מסביב לו רחש הלילה האפל קולות שביקשו ממנו טיפה, קולות של זקנים ונערים, וכולם אנחה אחת. אחרי האיש הממהר ללכת בדומיה השתקשקו רגלי יצורים לאין מספר שלא מעלמא הדין.

כמעט שעמד לפני מפתן בית הצדיק והנה באים מהם לקראתו. קרא החסיד לקראתם בקול גדול: "עתה לא תוכלו לי עוד!" מיד נשבר האסל לשנים, הדליים נפלו ונתפקקו חוליותיהם, מימין ומשמאל טפחו לו על פניו, והוא נפל נדהם בעד הדלת הפתוחה למחצה. בחוץ היתה דומיית מוות. בפנים אמר הצדיק: "גש הנה, שוטה, שב אל שולחננו"[6].

על-פי הסיפור, היין המשומר בענביו[7] הוא יין שכבר מבריאת העולם, בששת ימי בראשית, יוחד על-ידי הקב"ה למשתה הצדיקים[8]. יין זה לא מאופיין בשילוב טעמי פירות יער אלא בכך שהוא דורש מהאדם להיות ממוקד, לא להעניק תשומת לב לקריאות חיצוניות, 'ליניקה לחיצוניים', למבזבזי זמן. כמו בסיפור, המיקוד יגלה את הגנוז והנסתר, את היין שכבר מצוי בתוך הענבים. היין כבר לא מסמל דואליות אלא אחדות ושורשיות.

המיוחד ביין המשומר בענביו הוא שהיין כבר כנוס בענביו. כלומר במציאות יין נקרא יין רק לאחר שהוא נסחט ועובר הליכי תסיסה. מהענבים מתגלה משקה שיכר נפלא. משקה שיכול להוביל לקדושה ויכול להרע. לכן הגפן נקרא עץ הדעת טוב ורע. ההבטחה העתידית היא שנוכל לראות כיצד הפוטנציאל של היין גנוז כבר בתוך הענבים, גם ללא תהליך הייצור של היין. כיצד אחריתו של כל דבר מצויה כבר בראשיתו. כיצד גם מה שנראה בעיניו כרע שורשו בטוב[9].

הזהר מלמד כי קדושת היין בו אנו משתמשים נובעת מקדושתו למעלה, בעולמות עליונים. יש קשר ומערכת השפעות הדדיות בין העולמות העליונים לאלה התחתונים. הסכנות, על-פי הזהר, למי ששותה יין נסך, הן חמורות. "סתם יינם" מטמטם את המוחין, מטיל ספקות באדם ומי ששותה ממנו 'אין לו חלק לעולם הבא"[10]. בעולמות עליונים יין טמא הוא יין שלא מיוחד לחיפוש הקב"ה בעולם. באותו מובן העולם הבא מזמין אליו את מי שמחפש את תכלית הבריאה, את כוח הבורא בבריאה.

ליהודי המאמין לא אכפת לחלוק את פתו עם חברו הלא יהודי, אולם עד היין. היין של מטה משפיע על זה שלמעלה. היין מבטא את ההתייחדות של האדם עם בוראו. את הנכונות לראות בנסתר, בגבורות שמסמל היין, חלק מהבורא.

"הבן איש חי" מטעים כי הגזרה של סתם יינם אינה נובעת בעיקרה מהרצון למנוע ייחוד בין יהודים ולא יהודים. הסיבה היא פנימית הרבה יותר. טעם עמוק ונסתר שראו התנאים, גוזרי הגזירה אחרי פנחס ודניאל, ב'רוח קודשם'.

18 הלכות נפסקו כגישת בית שמאי המחמירה ולא כגישת בית הלל בעליית רבי חנניה בן חזקיה בן גוריון. האחרונה שבהן היא גזרת "סתם יינם". הסיבה לכך, על-פי "הבן איש חי", היא שהשומר גזרה זו נקרא חי. חי באמת. הוא חי משום שהוא מחפש את שורש הדברים. הוא דבוק בפנימיות ולא בחיצוניות[11].

סוד יישוב הדעת, כפי שמבטיח רב נחמן, הוא סוד היין. הוא היכולת לראות את הפוטנציאל של הסיטואציה בתוך הסיטואציה, ולהאמין כיצד אותה סיטואציה תתגלה לטובה.

עולם העיון נמשל לכרם, משום שהעיון מתעצם בנפש עצמה, כמו הכרם. המושכלות הנצחיים של העולם, העומדים לעד, הם יין המשומר בענביו[12]. לטעום מהיין הזה זה להיות מסוגל להסיר את היסחי הדעת ולהתמקד ולגלות שהמקור של העלם והגילוי הוא אחד.

היין, אומרים חכמים, לא נברא אלא כדי לנחם בו אבלים[13]. עשר כוסות תיקנו חכמים לשתייה בבית האבל[14]. היין, אבל רק רביעית הכוס, משכח את הצער והטרדות ומאפשר להתבונן בתובנות שכליות. תובנות שממהותן הן למעלה מהגבלות של זמן ומקום, למעלה מהטרדות, ומעוררות מידה של תענוג. לשתות מהיין המשומר זה להתגבר על הדחפים הרגעיים, על החשש מפני המציאות ולתור אחד הממד הנצחי שבמציאות החולפת.

להתגבר על הרצון בפטפוטי סרק ולהתמקד בלימוד.

הצעתי לחברותא שלי כוסית, אבל הוא מתעקש שהוא לא שותה.

---

[1] כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי, עירובין ס"ד, א. וראו: יומא ע"א א; 

[2] זוהר כרך א (בראשית) פרשת וישב דף קצב עמוד א; 

[3] "א"ר יודן כל אותן שבע שנים שבנה שלמה בית המקדש לא שתה בהן יין כיון שבנאו ונשא בתיה בת פרעה אותו הלילה שתה יין… באותה שעה עלה על דעתו להחריב את ירושלים", ויקרא רבה (וילנא) פרשת שמיני פרשה יב ; 

[4] פרקי דרבי אליעזר (היגר) – "חורב" פרק מו; 

[5] "כתב הרא"ש הדבר תמוה מאד כיון שגזרו על יינם משום בנותיהם וכי משום שהרתיחו לא שייכא הך גזירה". כסף משנה הלכות מאכלות אסורות פרק יא. ; 

[6] בסיפור נתקלתי בכמה מקומות. כאן הוא בגרסתו של ר' אריה הנדלר, המנותח כאן.

[7]"מאי עין לא ראתה? אמר רבי יהושע בן לוי: זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית", אוצר המדרשים (אייזנשטיין) פסיקתא עמוד 491. וראו: במדבר רבה יג ב; 

[8] "יין המשומר בענביו אלו דברים עתיקים שלא נגלו לאדם מיום שנברא העולם, ועתידים להתגלות לצדיקים לעתיד לבוא", מדרש הנעלם תולדות קלה ע"ב; 

[9] אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה, שיר השירים ב,ב; 

[10] זהר חלק ג שמיני, מ, א; 

[11] ש"פ בלק; 

[12] מלבי"ם משלי פרק לא; 

[13] עירובין סה א; 

[14] כתובות ח ב;