חכמינו זכרונם לברכה חייבו כל אשה בישראל, להדליק נרות לפני כניסת השבת. וגדולי ישראל הנהיגו שגם נערות וילדות קטנות (מהגיל שמתחילות לדבר) תדלקנה נרות שבת משום מצות חינוך. (גם בחגים: שלש רגלים, ראש השנה ויום הכפורים, מדליקים נרות עם ברכה מיוחדת, וגם עם ברכת "שהחיינו").
 
עיקר תקנת ההדלקה היא משום "שלום בית", שכן על ידי אור הנרות לא יכשלו בחושך בעץ ואבן, וכולם יהיו שלוים ורגועים. המצוה מוטלת על האשה, מפני שבהדלקת הנר היא מתקנת את אשר קלקלה חוה (אם כל חי), כשהחטיאה את אדם הראשון באכילת פרי "עץ הדעת", ובכך כבתה את "נרו של עולם", והביאה מיתה עליו ועל זרעו.
 
אשה נשואה מדליקה (לפחות) שני נרות, כנגד "זכור" ו"שמור" (שנאמרו בעשרת הדברות במצות שמירת השבת). שני הנרות הם גם כנגד האשה ובעלה, ומוסיפים עוד נר עם כל ילד שנולד. רווקה מדליקה נר אחד. רצוי שהבנות תדלקנה ראשונות והאמא אחריהן. יש להדליק את הנרות במקום האכילה, כדי שיהיה עונג שבת בסעודה.
 
טוב לשים מטבע בקופת הצדקה לפני הדלקת הנרות. מיד בתום ההדלקה מכסים את העינים ומברכים: "ברוך.. אשר קדשנו במצוותיו וציונו להדליק נר של שבת (קודש)" (ומנהג הספרדים לברך לפני ההדלקה). יש המתפללות לאחר ההדלקה שה' יזכה אותן בבנים צדיקים תלמידי חכמים, כמו שנאמר "כי נר מצוה, ותורה אור", שעל ידי נר של מצוה, זוכים שיאיר בבית אור התורה.