גם אתם מן הסתם מרגישים זאת. הבריות חביבים יותר זה לזה בימים אלה. זה לזה ולתושבי הדרום ומגויסי צו 8 במיוחד.

בעלי צימרים ודירות פאר מציעים לתושבי הדרום להתרענן במעונותיהם בחינם או בעלות סמלית. קרנות יהודיות מצפון אמריקה אוספות את הילדים לטיולי התרעננות. הנהגים מסבירי פנים. בעלי חוב דוחים טלפונים ללקוחותיהם. רשויות המס מאפשרות דיווחים מאוחרים ודוכני הפלאפל מרחיבים את ההנחות לכל לובשי המדים.

ברובד הנמוך ביותר אפשר לומר שיש כאן מערכת שלמה של אינטרסים. החל מפרסום חינם ומשתלם של מוזיאונים ובעלי צימרים וכלה בעורכי עיתונים שמלחמות הם זמן מצוין עבורם להגדיל נתח מכירות ולהגביר את התלות של התושבים במידע שהם מספקים. בתקווה שתלות זו תימשך גם לאחר שיתפוגג מצב החירום.

למה זה קורה? אחדות גורל? אהבת ישראל? מניין תחושת הברית הזאת? מניין הרצון העז של רבים להעניק לזולת, לתת מעצמם, להקריב מממונם וזמנם?

מהיבט אחר, יש כאן תחושת אחדות פשוטה שנגרמת על ידי האיום החיצוני. תומאס הובס כבר ניסח שאיום, חוסר ודאות וחרדות קיומיות גורמים לבני אדם להתלכד ולהיות מוכנים למסור את החירויות הבסיסיות והאינטרסים שלהם כדי להשיג ביטחון. אמנם הגיבוש יכול להוליד גם תופעות מכוערות של פאניקה, אינטרסנטיות מוגזמת והתעמרות בחלשים. אולם האווירה הקיבוצית בכוחה להטות את האווירה הציבורית לחיוב, כפי שקורה בפועל.

מאותה זווית אפשר להקצין ולומר כי חלק מההקלה הסמויה והמעוותת שהולידו האזעקות בגוש דן נובעת מסיבה זו. במובן מסוים הדרומיים רצו שאנשי המרכז יחושו את הלחץ, החרדות ויתלכדו גם הם. ילחצו לפתרון הבעיה. תל-אביב נתפסת כבירה המנותקת של ישראל, והיו כאלה שרצו שהניתוק יהפוך לחיבור.

רובד שלישי הוא הכרת תודה פשוטה. הציבור הישראלי מכיר תודה לבניו, המילואימניקים שמתגייסים בין רגע כדי לשמור על המולדת. אנשי הצפון מכירים תודה לאנשי הדרום על שהם עומדים בפני המתקפות. הכרת התודה מזמינה נדיבות ונתינה.

אחדות פנימית

מחשבת היהדות מתעקשת להצביע על גורם אחר ועמוק מקודמיו. הנימוקים שהוצגו עד כה הם נימוקים בדיעבד. בקלות מצב של חוסר ביטחון יכול להתדרדר לתוהו ובוהו, חוסר סדר ופאניקה. זה לא קורה, על-פי המחשבה היהודית, לא בגלל נורמות ציבוריות אלא משום שכולנו קשורים זה בזה. כולנו חלק מאותו הגוף, שכאשר איבר אחד בו מאוים כל הגוף מתעורר להצילו.

ההנחה המובאת בספרות הקבלה היא שמבחינה גופנית בני האדם נבדלים זה מזה. לכל אחד אינטרסים שונים ודרכים שונות לממש את אותם האינטרסים. אולם מקור הנפשות זהה ואחד. בכל אדם מאירה נפש ששורשה מאותו מקור של כלל הנפשות[1]. כל הנשמות כלולות בנשמתו של 'אדם הראשון'[2]. נשמת 'אדם הראשון' מורכבת מכל פרטי הנשמות שנתגלו ושיתגלו במשך הדורות. ועוד, על-פי ספרות הקבלה, נשמתו של 'אדם הראשון' הייתה מחולקת לאיברים[3]. נשמה של אחד היא מבחינת הראש של אותו 'אדם ראשון' ואחרת מבחינת רגליים או ידיים. כך שבהיבט הנשמתי לכל אדם תפקיד שונה וייחודי.

האחדות הנשמתית הזאת היא המעוררת בנו תכונה נפשית פנימית של אחדות ואמפטיה והיא המביאה לידי ביטוי חיצוני במעשים של עזרה ואחריות הדדית.

עולים ויורדים

החלום השני בתורה, מתוך עשרה סך הכל, המתואר בפרשת השבוע-'ויצא', הוא חלומו הנודע של יעקב, בו הוא רואה סולם המוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה, ומלאכים עולים ויורדים בו.

מסופר על הרב יוסף רזין, הנודע כגאון הרוגוצ'ובר, שכילד היה מקשה קושיות על כל פרשה בתורה, ובדרך כלל קושיותיו היו דומות לאלה שהיה מעלה רש"י.

כשהגיע ללימוד הסיפור אודות חלום יעקב בפרשת 'ויצא' שאל אותו המלמד אם אין לו כל קושיא על החלום. רוזין הילד ענה כי אין לו כל שאלה. המלמד התפלא ושאל אם לא מוזר בעיניו שהמלאך עולה ולאחר מכן יורד. הרי מקומו של מלאך הוא למעלה, ולכן היה צריך להיות שקודם המלאכים יורדים ולאחר מכן עולים, ולא קודם עולים ולאחר מכן יורדים[4]. בתשובה ענה הרוגוצ'ובר כי על חלומות אין מעלים קושיות כלל.

בניגוד למקובל לחשוב, על-פי ספרות החסידות החלומות הם בעלי משמעות עמוקה בחיי האדם. על אחת כמה החלומות המופיעים בתורה. אלה אמורים ללמד אותנו דבר מה. העלייה של המלאכים לפני הירידה מלמדת כי במצב מסוים, אפילו המלאכים צריכים להתעלות כדי להגיע לדרגת אדם.

האדם נתון לשניות מתמדת. מצד אחד הוא חיי חיים גשמיים ומעמיד עצמו במרכז. הוא עמוס תאוות, רצונות חרדות ומאוויים, שכולם נובעים מתפיסתו האגוצנטרית. מצד שני יש בו חלק של הנשמה שהיא נשגבת ומרוממת. יש בו פוטנציאל גבוה. הפוטנציאל הזה נובע ממקור נשמתו, כחלק מאחדות של נשמות. האדם הוא לא יצור סופי ומוגבל. בממד הנשמה, מסבירה ספרות החסידות, הוא חלק מדבר גדול ומשמעותי יותר. הכרות עם המקור הזה היא גם הכרות עם הפוטנציאל האנושי.

המלאכים העולים פוגשים קודם את האדם כפי שהוא למעלה, בפוטנציאל. לאחר מכן הם יורדים מטה, ופוגשים באדם התחתון, המוגבל, הסופי, האגוצנטרי. גילי שושן, בסרטון שהעלה לרשת (למטה), מציג כיצד דיוקן שני האנשים האלה, העליון והתחתון, הם בעצם אחד.

בספר נצח ישראל מסביר המהר"ל מפראג כי האחדות של ישראל, שבאה לידי ביטוי דווקא במצבי קיצון, מביאה לידי ביטוי את היות הקב"ה מתווך בין נשמות ישראל. הקשר הפנימי בין הנשמות הוא חלק מגילוי הבורא בעולם. המלחמה מגלה את אחדות ישראל ומתוך כך את אחדות הבורא[5].

עת רצון?

מילואיניק אחד בזמן ההמתנה עבר בין הלוחמים וביקש להסביר כי אזעקות הצבע האדום הם 'עת רצון'. זה נשמע נורא בתחילה. האזעקות מבשרות על טילים קרבים ועמם גם סיכון לאובדן חיי אדם. אולם נראה כי הוא התכוון שצריך למצוא את החיובי שבקושי. זוהי 'עת רצון' לגילוי האחדות הפנימית. 'עת רצון' לחשיפת הניצוץ האלוקי שבכל אדם. ניצוץ אלוקי שנועד שהוא הפוטנציאל הגבוה אליו יכול להגיע האגם. פוטנציאל להתגבר על חיים של סתמיות, חיים של נטייה אגוצנטרית. פוטנציאל לראות לא רק את עצמנו אלא בעיקר את המעלה שבאחר.

לפי הרעיון הזה המקור של הפרוד הוא תוצאה של השכחה. האדם נתון בשגרת יומו ואינו מתפנה לזהות את היותו חלק מדבר רחב יותר, ממנו הוא יכול וצריך גם לשאוב משמעות לחייו. מקור השנאה והתחרות הוא כשכל אחד רואה עצמו מציאות בפני עצמו. מקור האחווה והאחדות הוא שכולנו הופכים להיות מציאות אחת.

האחדות יורדת תמיד לרמת האדם הבודד. הנחה של שני שקלים במנה פלאפל. קיצור תור. אז מתגלה האחדות. כשם שכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו כך כל הנחה, חיוך ותמיכה הם עולם ומלואו.

אין להתפלא לכן ש'ברוך השם' ו'בעזרת השם' הן המילים הנפוצות ביותר בקרב מקבלי צו שמונה.

בנפש ישנו כוח נוסף לזה הדוחף לאחדות. כוח האהבה המסותרת. סוד האהבה המסותרת הוא להיות מסוגלים לקחת את תחושת האחריות, הערבות ההדדית ואהבת ישראל ממצב של לחץ ומצוקה למסגרת חיי היומיום והשגרה. האהבה מסותרת היא להמשיך את החיוכים האדיבים והלב הפתוח גם לאחר שתסתיים המלחמה.

(באדיבות אתר התבוננות)