חוקרי הרטוריקה מקדישים את רוב זמנם המקצועי כדי לפענח את החידה – מה הופך דובר למוצלח. התופים המלווים את  הבחירות המתקרבות הופכים את האתגר ליותר פופולארי. פרשנים, עיתונאים, פרסומאים, כותבי נאומים, עוזרים פרלמנטריים, יועצים לא רשמיים – כולם מנסים לבחון מהו הדבר הנכון להגיד, מתי, בפני איזה קהל ובאיזה מינון.

בראש המאמצים, של העיתונאים לפחות, עומד הניסיון למצוא איזשהו בדל של כפל-לשון, דיבור רב-פנים, שפה אחת לקהל זה ושפה אחת לקהל אחר. ואם להודות על האמת, לעתים זו באמת דילמה. האם לפנות בצורה שונה לקהלים שונים? האם לשנות מסרים? האם שינוי הסגנון לא משפיע גם על התוכן והאמינות?

השבוע ההתלבטויות האלה לבשו גם אצלי נופך אקטואלי.

25 מורים חרדים, במסגרת החינוך החב"די, התכנסו לראשונה ביום שני האחרון, ללימודי תואר ראשון במסלול מרוכז. המסלול, ברובו עיוני, נבנה על-ידי המכללה האקדמית שאנן בחיפה, בראשות ד"ר יחיאל פריש. אני התבקשתי ללמד קורס אחד – אינטרנט, תקשורת וחינוך. המפגש הראשון כמו הקורס כולו נדמו כמאתגרים. האם אפשר ללמד חרדים את אותן התיאוריות הביקורתיות מתחום התקשורת והחינוך שלומדים הסטודנטים במכללת ספיר ובאוניברסיטת תל-אביב? עד היכן אפשר לבצע התאמות?

בכלל בשנים האחרונות אני מתלבט בשאלת הפנייה לקהלים שונים. האם הרצאה שטובה לסטודנטים שונה בסגנונה (ברור שבתכניה) מהרצאה במדרשת נשים או לציבור לא-דתי המתעניין בתורת הנפש היהודית או ברוחניות מהזווית החסידית? מה בכלל הופך הרצאה לטובה, ומה גורם לה להיות משעממת וחסרה?

אם היה קריטריון או סדרת קריטריונים שבכוחם להפוך דובר משעמם למוצלח, כולם היו יכולים לרכוש קריטריונים אלה ולהפוך לכריזמטיים בכל עת שרק ירצו. אולם אין תכונה או מרכיב אחד שיכול להפוך את ההרצאות שלנו לפופולאריות. כלל יסודי בחקר הכריזמה הוא שזאת נתונה להכרעת הקהל. כלומר לכל קהל ההעדפות שלו. גם עיתוי ההרצאה ומקומה משפיעים על מידת הצלחתה. מרצה יכול להיות מצוין מול קהל מסוים, ולהישמע ילדותי ומשעמם מול קהל אחר.
 
ההרצאה הטובה תלויה לא פחות באופן שבו הקהל הגיע להרצאה, מאשר במה שעשה המרצה. שכן כריזמה אינה קשורה בהכרח ביכולת לשאת נאומים רטוריים מצוינים או הרצאות חדשניות ומרתקות. ידידה שלי מתעוררת בכל לילה, בשלוש וחצי לפנות בוקר, כדי לשמוע את הרב לייטמן (בטלויזיה). ולייטמן, למי שניסה אי פעם להקשיב, מדבר בצורה מונוטונית, במבטא רוסי כבד, חוזר על אותם מסרים תדיר, לא מכין הרצאות מראש, ואינו טווה קו לוגי אחד מגובש מראשית ההרצאה ועד אחריתה. כל מראהו, מבלי להעליב אף אחד, אומר להסתובב לצד השני ולהמשיך לישון. ובכל זאת רבים הם המתעוררים.
 
למרות שמרצה יכול להיות מושך קהל בין אם הוא מהיר וקצבי ובין אם איטי וחוזר על עצמו, אפשר לאתר כמה עקרונות יסוד להרצאה הטובה. עקרונות שיישומם מבטיח שההרצאה תהיה טובה יותר מאשר בהעדרם.

הנה חלק מהם, לא בהכרח על-פי סדר חשיבות:

1. מי שמתאמן משתפר. מרצה טוב הוא מרצה שמתפתח ומשתבח כל העת. הוא בוחן חולשות, מעשיר את ארגז הכלים שלו ומעמיק את ידיעותיו. אף אחד לא נולד מרצה טוב. כלומר אם יש לכם פחד במה וחרדות מבוססות שההרצאה שלכם לא מספיק טובה, הדרך היחידה להתמודד עם חרדות אלה היא לחזור ולעמוד מול הקהל תוך בחינה ביקורתית של נקודות החולשה והחוזק.

2. תפתחו בסיפור או בדיחה. רבה, ראש ישיבת פומבדיתא המפורסם, היה מתחיל כל הרצאה שלו ב'מילתא דבדיחותא'. הבדיחה נועדה לרכך את האווירה ולקשר בין הדובר לקהל. לאחר שלב השומעים היה נפתח, רבה היה ממשיך בדבריו. לא רק בפתיחה ולא רק בדיחות. כדאי גם לשבץ סיפורים ודוגמאות בתוך ההרצאה. זהו כלל חשוב בחקר הרטוריקה, כי הקהל בדרך כלל משתכנע הרבה יותר מסיפור או דוגמא מאשר מהוכחה לוגית. יחד עם זאת צריך להיזהר לא להגזים בסיפורים ובבדיחות, ולא לחזור על אותה בדיחה שוב ושוב. אחרת תתפסו כמי שאינם מחדשים.

3. מרצה טוב הוא מרצה שעומד בכללי הסיטואציה הרטורית. מצד אחד יש לו מה לתרום לקהל. הוא מיוחד בתכונת הידע שלו. מצד שני הוא אינו חריג באינטרסים שלו מהקהל. במילים אחרות מרצה טוב הוא מרצה שיש לו מה להגיד, מסר להעביר, אך הוא לא מלא בעצמו. אף פעם לא כיף לשמוע אנשים נפוחים מחשיבות עצמית. ונפיחות עצמית לעולם מפחיתה מערכו של הדובר בעיני השומעים. אם לנסח זאת ככלל – מצד אחד אל תתביישו להביא את עצמכם כדוגמה. מצד שני, כמה שפחות פעמים המילה 'אני' תעלה בהרצאה, כך סביר שהיא תהיה טובה יותר.

4. תבואו מוכנים. ישנו מיתוס שמרצה טוב הוא מרצה שלא מתכונן. ובכן, מרצה שלא מתכונן בדרך כלל יעביר הרצאות רעות. להיות מלא כרימון באורות ורעיונות זה נהדר, אבל השומעים אינם מסתדרים עם גיבוב מחשבות לא מלוטשות ומסודרות. תשקיעו לפני ההרצאה, תבנו אותה היטב, תלמדו בעל-פה את סדר הדברים. מבקשים ממכם לדבר ואתם לא מוכנים? אל תעלו. עדיף. אחת הבעיות של מרצים מיומנים היא שהם סומכים על עצמם שיסתדרו מול כל קהל ולכן מפסיקים להכין, לחדש, וממילא גם לרגש ולעורר.

במסגרת ההכנה, ההרצאה צריכה להיות שזורה היטב, עם התחלה, אמצע וסוף. ליקוט אקלקטי של רעיונות על תורת הנפש יהיה תמיד פחות מוצלח. מרצים סובלים משני הצדדים של אותה בעיה. מצד אחד יש החוששים שלא יהיה להם מספיק מה להגיד במסגרת השעה שהוקצבה עבורם. לכן הם מכינים הרבה יותר חומר מהנדרש ומעמיסים על השומעים מעבר ליכולת הקיבול. מהכיוון ההפוך, ישנם אלה שלא מקיפים מספיק חומר ומשעממים את השומעים ברעיונות, דוגמאות וסיפורים החוזרים על עצמם בקצב צב.

ועוד, אין הרצאה, בשום תחום שבעולם, מהוראת החסידות ועד יסודות בתורת הקוונטים, שאינה מקפלת בתוכה מסר שהמרצה רוצה, במודע או שלא, להעביר לקהל. המסר עובר בבדיחות, בתנועות הגוף ולעתים גם במפורש. לכן רצוי מראש להקדיש תשומת לב למסר הזה. הרצאות המיוסדות על תפזורת של תובנות לרוב יהיו פחות מוצלחות מהרצאות הבנויות היטב ומנסות לענות על שאלת מפתח השוזרת את הדברים יחד.

5. אל תנסו להרשים, להראות ידיעות. המטרה היא שהקהל יבין, ישכיל וייהנה מההרצאה ולא שיחשוב כמה אתם מרצים חכמים. תזכרו תמיד שהמסר, התוכן, הוא העיקר ולא אתם.

6. מאותה סיבה תחבולות רטוריות הן חסרות ערך. אל תקדישו זמן ללמוד אותן. הן יכולות להיות רק קישוט, לרוב חסר ערך, למבנה נכון של הרצאה.

7. נהוג לומר כי מרצה טוב יכול להרצות באותה מידה של הצלחה על כל נושא שבעולם. מדוע? על-פי האמור לא בגלל שגיבש לעצמו כלים רטוריים, אלא בעיקר בגלל שהתפתחה בו סקרנות ותשוקה ללמוד וללמד על כמעט כל אירוע ותופעה. אם לחזור לסעיף הראשון, מרצה טוב הוא בעל סקרנות ועניין להתפתח וללמוד כל העת. ואם התשוקה מפעמת בו, הקהל ירגיש בה בקלות וידבק בה.

8. התכוננתם ל-100 אנשים ובאו רק שלושה – בכל מקרה תיתנו את המיטב שלכם. אתם לא יודעים מי יהיה בקהל וכמה חשובה הרצאתכם עבורו.

9. כדאי לערב את הקהל מדי פעם בשאלה שתזרקו לחלל. לבדוק ערנות. להרגיש את השומעים. רבן גמליאל פוטר ממשרת נשיא הסנהדרין בין היתר משום שלא הרגיש עד כמה הקהל כבר עצבני על ההתעמרות שלו ברבי יהושע (ברכות כז). יחד עם זה, תיזהרו מהגזמה ומאיבוד המקצב של ההרצאה. אל תיתנו לקהל לרשת את מקומכם. אנשים באים להקשיב לכם ולא למשתתפים.

10. באתם ללמד את מה שאתם יודעים ולא מה שאתם לא יודעים. אין בעיה להודות באי ידיעה, אם כי תמיד עדיף לדעת יותר.

11. לפעמים נדמה לכם שלא הולך. הקהל לא נדבק בדברים ואתם מאבדים חיוניות. יכול להיות שאתם צודקים, אולם בכל מקרה עדיף לאמץ זווית ראיה אופטימית.לגרש מחשבות שליליות ולחשוב חיובי. אם תתרכזו בפנים המפוהקות תאבדו ביטחון וההרצאה תדרדר עוד יותר. נסו לחפש את אלה המקשיבים לכם ולהתעודד מהם. כך יש סיכוי שתצליחו לעלות על דרך הישר.

12. ולבסוף, ואולי הכי חשוב. העברתם הרצאה טובה. ראיתם שהקהל נהנה. רבים מהשומעים מתגודדים סביבכם, צמאים לעוד – זה הזמן לביטוש עצמי. כגודל העלייה כך הנפילה. האגו הוא מנוע מצוין שיגרום לכם להעשיר את ידיעותיכם ולהכין עצמכם בצורה המיטבית לפני ההרצאה. אך הוא גם זה שירסק אתכם לאחריה. הצלחתם? זה הזמן לעבוד יותר קשה לקראת ההרצאה הבאה ולהיות זמין יותר לקהל. להנמיך אגו וחשיבות עצמית. מהכיוון השני, אם ההרצאה הייתה באמת לא מוצלחת, אל תתייאשו ותיכנסו למרה שחורה. בן-גוריון היה מסתובב בכל ועידה בעיירה נידחת באירופה ומשכנע שלושה וחצי אנשים, במשך שעות, לתמוך בו. ההשתדלות וההתמדה משתלמים.

אחרי העצות האלה חשוב שוב להזכיר שלפעמים מרצה גרוע יכול לזכות להצלחה רבה ומרצה טוב יכול לאבד קהל. איך זה ייתכן?

כפי שנאמר, ההרצאה הטובה תלויה בגורמים נוספים, מעבר לכישוריו של המרצה. בדרך כלל הקהל מגיע מוטה מראש בהערכתו את המרצה וההרצאה. תוסיפו על-כך קצת מזל, מוטיבציה, כישורים בינאישיים, סוגיות כספיות ועוד, והנה ניתקנו את הקשר בין מאמצי המרצה לתוצאות.

אולם גם במקרים דנן, ולו רק בשביל הקול הפנימי, כדאי לזכור ש'לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה'.