החמור הוא סמל לחומריות העולם, והשימוש של הצדיקים בחמור מבטא השתלטות של הקדושה על החומריות. לפי השימוש שעושים הצדיקים בחמור ניתן לזהות את מידת ההשתלטות שלהם על החומריות
כחלק מן ההכנות של אברהם אבינו לקראת עקידת בנו יצחק, הוא חבש את חמורו. זו הפעם הראשונה בה מוזכר חמור בתורה, אך לא האחרונה. הפעם הבאה בה אנו נתקלים בחמור היא בדרכו של משה רבינו אל ארץ מצרים, לגאול את העם. משה הרכיב על החמור את אשתו ושני ילדיו. פעם נוספת היא בנבואת זכריה (ט, ט) על העתיד לבוא: "גילי מאוד בת ציון... הנה מלכך (המשיח) יבוא לך...עני ורוכב על חמור".
חז"ל מלמדים כי שלושת התיאורים מתייחסים לאותו חמור! אברהם אבינו ומשה רבינו נעזרו באותו חמור שעליו יופיע המלך המשיח!
תורת החסידות מסבירה כי החמור הוא סמל לחומריות העולם, והשימוש של הצדיקים בחמור מבטא השתלטות של הקדושה על החומריות. לפי השימוש שעושים הצדיקים בחמור ניתן לזהות את מידת ההשתלטות שלהם על החומריות:
בימי אברהם אבינו – לפני מתן תורה – החומריות שימשה לכל היותר כעזר לקיום הרצון האלוקי, אך לא הייתה אפשרות שהחומריות עצמה תהפוך למציאות קדושה. לכן השימוש שעשה אברהם בחמור היה רק לעזר – הוא הניח עליו את חפציו.
בימי משה רבינו – לאחר מתן תורה – נוצרה אפשרות שהחומריות עצמה תהפוך לתשמיש קדושה, תשמיש מצווה. לכן השימוש שעשה משה בחמור היה (לא לחפציו, אלא) לאשתו ובניו, עצמו ובשרו.
אך עדיין לא הייתה זו השתלטות מושלמת, ולכן הוא עצמו לא רכב על החמור. רק בגאולה השלמה תהיה ההשתלטות מושלמת – עד כדי כך שיהיה ניכר בגלוי כי באמצעות החומריות מתעלה הקדושה ומתחזקת יותר ויותר. ולכן אז הצדיק בעצמו – המלך המשיח – יופיע רכוב על החמור.
(ליקוטי שיחות חלק א, פרשת וישלח)
