החוויה הפנימית של ספירת התפארת היא הרחמים. ברחמים מתמזגים שני הכוחות הנראים כמנוגדים, האהבה והיראה – הרצון לתת מחד, והדרישה למנוע את הנתינה, מאידך.
החוויה הפנימית של ספירת התפארת היא הרחמים. ברחמים מתמזגים שני הכוחות הנראים כמנוגדים, האהבה והיראה – הרצון לתת מחד, והדרישה למנוע את הנתינה, מאידך.
האהבה רואה בכל דבר ובכל אחד מקבל פוטנציאלי של נדיבותה. היראה, לעומת זאת, קודם כל שופטת את כל אחד מהמקבלים הפוטנציאליים, ומחליטה אם הוא ראוי לקבל את השפע. מדת הרחמים מאפשרת אמפתיה אמיתית כלפי האחר על ידי שהיא מתייחסת אליו בהקשר של נסיבות חייו בהווה. היא חודרת אל מתחת ומעבר לאובייקטיביות השטחית. ברוח זו, מתארים חז"ל את ה' השופט את ברואיו בראש השנה, כמי שעומד מכסא של דין ומתיישב על כסא של רחמים[i].
יתכן שהמתנות הניתנות מתוך אהבה טהורה וחסד גדולות בכמות מאלו הניתנות מתוך רחמים, אבל נתינה מתוך רגש של רחמים עשירה יותר באיכות. על ידי הרחמים אנו נותנים את עצמנו ממש לאחר, האמפתיה אותה מעוררים הרחמים על האחר גורמים לנו להזדהות איתו כחלק מעצמנו. ממילא, מתוך רגש כן של רחמים יש לנו תחושה שהמקבל אינו אלא ביטוי והתפשטות שלנו עצמנו[ii].
[i]. ליקוטי תורה (לאדמו"ר הזקן) פרשת נצבים נ, ב. ראה מסכת עבודה זרה ג, ב.
[ii]. לכן הביטוי העממי לאמפתיה הוא שאדם 'נכנס לנעליו' של הזולת, שכן עיקר התפשטות האדם "לבר מגופא" (מחוץ לעצמו) היא ברגליו, ולכן בעזרתם הוא יכול להיכנס ממש למקומו של הזולת. עיקר הרחמים על הזולת הם ביחס לילדים, שהם התפשטות האדם, וב'רגליו' דווקא – "ברא כרעא דאבוה" (עירובין ע, ב) ו"עובר ירך אמו" (יבמות עח, א).
