כמה וכמה מאורעות קשים אירעו בשבעה-עשר בתמוז, שלזכרם אנו מתענים ביום זה. המפורסם מביניהם הוא בקיעת חומת ירושלים, שהובילה לחורבן בית שני. מאורע נוסף הוא ביטול הקרבת ה"תמיד" – שני הקרבנות שעמם נפתח ונסגר סדר היום בבית-המקדש – על ידי הבבלים, ערב חורבן בית ראשון.
היותו של קרבן התמיד פותח וחותם את עבודת היום בבית-המקדש, מקנה לו מעמד של חומה כביכול. ה"תמיד" היה החומה של עבודת הקרבנות – העבודה המרכזית בבית-המקדש – ובשבעה-עשר בתמוז הובקעה גם חומה זו ונקטעה עבודת הקרבנות.
הצער שבתענית מיועד לעורר את הלבבות לשפר את ההנהגה, כדי שנזכה במהרה לבניין בית-המקדש ולחידוש עבודת הקרבנות בגאולה השלמה.
יד ההשגחה העליונה סובבה את הדברים כך, שבדיוק בפרשה שקוראים בשבוע של שבעה-עשר בתמוז – פינחס – מופיע הציווי על הקרבת התמיד. הקריאה מסמלת כי בכל רגע, כבר מתחילת הגלות, ניתן לעם ישראל הכוח להשיב את הסדר על כנו ולקיים מחדש את ציווי ההקרבה – בבית-המקדש השלישי.
המספר שבעה-עשר הוא הגימטריה של המילה "טוב". שבעה-עשר בתמוז הוא אמנם יום שאירעו בו מאורעות מעציבים – אולם בעצם, בפנימיות, זהו יום טוב. אמנם כעת נעלמת הפנימיות הזו– אך היא קיימת, ועצם נוכחותה נותנת לנו את הכוח להביא לגילויה בגאולה השלמה. וכפי שמבטיח זכריה הנביא, כי כמו יתר צומות החורבן, יהפוך גם יום זה ליום ששון ושמחה.
(על פי תורת מנחם, תשמ"ט, כרך ד, עמוד 40)
