החוויה הפנימית של הדעת היא יחוד. כמבואר בחסידות, זו משמעות המילה דעת בתנ"ך, והכוונה במיוחד ליחוד של שני גופים או שתי נפשות. כך, את היחוד של איש עם אשתו, מתארת התורה בפסוק: "ודבק [האיש] באשתו והיו לבשר אחד"[i]. פסוק זה בא אחרי שה' ברא את אדם הראשון ואת חוה (מגופו של אדם הראשון עצמו).
מאוחר יותר מתיחסת התורה אל היחוד הפיזי של אדם וחוה כאל פעולה של דעת: "והאדם ידע את חוה אשתו"[ii]. כח היחוד מושרש בחוויה הנפשית של ספירת הדעת. על חוויה זו נסמכת יכולתו של האדם להכיר את בן/בת זוגו הנשמתי ולייסד עמו תקשורת אותנטית. לכן, היחוד הנו תהליך השבתם זה אל זה של שני חצאיה האבודים של ישות אחת[iii].
היחוד מתרחש בכל הדרגות של המציאות. המקור לחווית היחוד בין שני אנשים הוא היחוד הרוחני, המקביל לזה הגשמי, המתרחש בעולם הרוחני. תורת הקבלה, במיוחד כפי שלימד אותה האריז"ל, מפרשת את תוכן התפילות היהודיות המסורתיות במונחים של "יחודים" בין ישויות רוחניות המשפיעות על העולם הגשמי. יחודים אלה – שהתפלה עוזרת לחולל אותם[iv] – ידועים כ"כוונות"[v].
[i]. בראשית ב, כד.
[ii]. שם ד, א.
[iii]. ראה בספר שערי אהבה ורצון מאמר "פרצוף הדעת" ביאור א. ספירת הדעת היא גם מקור המודעות בחוויתנו כבני אדם.
[iv]. האריז"ל לימדנו גם לקבל על עצמנו את מצות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) לפני תחילת התפילה (שער הגלגולים הקדמה לח). זהו רמז לכך שתכלית היחודים הנוצרים למעלה על ידי התפילה ליצור אחדות ואהבה בין נשמותינו כאן למטה. התכלית הסופית של כל תפילה מבוטאת אפוא עוד לפני שאנו מתחילים להתפלל – "סוף מעשה במחשבה תחלה" (מתוך פיוט "לכה דודי", עפ"י ספר יצירה פ"א מ"ז: "נעוץ סופן בתחילתן").
[v]. האריז"ל הסביר את הכוונות השונות במונחים של שכל. החסידות מתרגמת את לשונו השכלית של האריז"ל לשפה חוויתית וכך מעבירה מידע מהמח (השכלי) ללב (החוויתי והרגשי). דבר זה עצמו – שהמח מודיע ללב – הוא הצורה המושלמת של יחוד בתוך האדם. למעשה, חלק הגוף הקשור עם ספירת הדעת, כח היחוד, הוא החלק האחורי העליון של הצוואר, המונח כחוליה מקשרת בין הראש (המח) והגוף (הלב). 
