עד היום אין לרב זילברשטיין מושג מתי שמע האיש על הרבי ומה בדיוק ידע עליו, אבל את תגובתו, שהייתה מהירה כבזק, לא ישכח לעולם. הוא נעמד ואמר בתוקף: "אם הרבי אמר 'לא' – אז לא!".
היה זה בשנת תשמ"ז, בשלהי תקופת השלטון הקומוניסטי בברית המועצות. שבעים שנה של הרס וחורבן רוחני שזרעו הסובייטים בעולם התורה והיהדות בכל מרחבי שלטונם. מאות בתי-כנסת נסגרו בשיטתיות, הולאמו והפכו לתיאטרונים ומועדונים.
גיבור סיפורנו היה יהודי שהתחקה אחר ההרס השיטתי במשך קרוב לארבעים שנה. הוא הסתובב בערים מרכזיות ברחבי האימפריה, אסף מסמכים ותמונות המעידים על עברם המפואר של בתי התפילה והלימוד היהודיים ובמקביל צילם ותיעד מה שמתחולל בהם בהווה. מטרתו הייתה להרכיב מכל הפסיפס המזעזע הזה תמונה שתוכיח קבל עם ועולם את הרמיסה הקומוניסטית ברגל גסה את כל הקדוש והיקר לעם היהודי.
הסובייטים מצדם ניסו לשוות לעצמם תדמית של שלטון המתיר חופש תרבות. לשם כך, הותירו במדינתם כמה בתי-כנסת מרכזיים ואף מינו עליהם רבנים שקיבלו משכורת ממשלתית. אך האמת הייתה שאותם בתי כנסת שימשו מין עלה תאנה שנועד לכסות על פשעי הממשלה הסובייטית, והאיש שלנו החליט לחשוף אחת ולתמיד את הפשעים.
לאחר ארבעים שנה של עבודת נמלים, החליט האיש שהצטבר באמתחתו די חומר מרשיע. באותן שנים, כבר אפשרו הקומוניסטים לעיתונאים זרים להסתובב בברית המועצות, ותוכניתו של היהודי הייתה לכנס מסיבת עיתונאים מרשימה ולהציג לפניהם את עבודתו.
באשר לעתידו שלו, הוא לא טמן את ראשו בחול. הוא ידע היטב כי זו רק שאלה של זמן מתי ייכנס לרשימת החיסולים של השלטונות, או לחילופין – לרשימת הגולים אל סיביר הקפואה לשארית חייהם. והוא היה נכון לכל מחיר. המטרה הנעלה של חשיפת האמת המזעזעת הייתה לדעתו שווה את זה.
על מנת למנוע אפשרות שהקג"ב ידע מראש על מסיבת העיתונאים ויטרפד אותה – נקט מיודענו משנה זהירות. הוא אסף כתובות מדויקות של העיתונאים הזרים, ופנה לכמה נערים יהודיים, כמספר הכתובות. לכל נער נתן כתובת אחרת של איש תקשורת וביקש מכל אחד להגיע אל הכתובת 'שלו' ביום ראשון בשעה 9:30 בערב בדיוק ולמסור לעיתונאי כי בעוד חצי שעה ייחשף מידע דרמטי בביתו של היהודי.
איכשהו, נודעה התוכנית הסודית לרבי מליובאוויטש מלך המשיח, ודעתו לא הייתה נוחה מכך. שיטתו של הרבי הייתה לפעול על הסובייטים במגעים חשאיים ולא בהפגנות וברעש תקשורתי. הרבי הסביר כי ההפגנות גורמות לרוסים להתקשח ושום תועלת לא צומחת מהן.
חסידי חב"ד שבמוסקבה החליטו לנסות להניא את היהודי מתוכניתו, כרצון הרבי. הם שיערו מראש כי זו תהיה משימה קשה במיוחד, מכיוון שמדובר בהורדה לטמיון של מפעל-חיים ממש.
בדיוק באותו זמן שהה במוסקבה הרב זושא זילברשטיין ממונטריאול הקנדית. באותן שנים שימש הרב זילברשטיין בלדר למשימות יהודיות, במסגרת ארגון 'עזרת אחים' החב"די. כמה וכמה פעמים זכה להגיע לברית המועצות, בברכת הרבי, כשהוא מצויד בתשמישי קדושה וספרי קודש למען אחינו בני ישראל שגרו שם.
החסידים המקומיים שכנעו אותו לבצע את המשימה. "אתה מגיע מ'שם' וסביר להניח שדבריך יותר יתקבלו אצל אותו יהודי". הרב זילברשטיין היה סקפטי. במיוחד מכיוון שאותו יהודי לא היה חסיד חב"ד וגם לא עמד בקשר הדוק עם חסידים. מה פתאום שיגנוז את כל מפעל חייו רק בגלל הרבי שאינו מכיר, לכאורה? מכל מקום, הוא ניאות לנסות.
היה זה יום חמישי, שלושה ימים לפני מסיבת העיתונאים המתוכננת. לאחר דקות ארוכות של נקישות בדלת הבית של היהודי, היא נפתחה לכדי סדק צר. "כן?".
הרב זילברשטיין הזדהה כיהודי ממונטריאול, ובעל הבית ביקש ממנו להמתין. הוא חזר כעבור רגע כשבידיו העיתון 'חב"ד פרס' שיוצא לאור בקנדה. "אתה מכיר את זה?", שאל, ובעצם ביקש לבחון את תגובת פניו של האורח.
פניו של הרב זילברשטיין חוורו מהתרגשות. "פתח את העיתון בעמוד 2 ותראה שם את תמונתי", אמר לבעל הבית.
באותו רגע נפלו כל חומות החשדנות והניכור. האיש פתח את דלת ביתו לרווחה והזמין את הרב זילברשטיין פנימה. "כן, אח יקר, מה מביא אותך אליי?".
הרב זילברשטיין ניגש ישר לעניין. "לרבי מליובאוויטש נודע על תוכניותיך ליום ראשון הקרוב והוא מעוניין כי תבטל אותן. הרבי סבור שהפעולה הזו לא טובה".
עד היום אין לרב זילברשטיין מושג מתי שמע האיש על הרבי ומה בדיוק ידע עליו, אבל את תגובתו, שהייתה מהירה כבזק, לא ישכח לעולם. הוא נעמד ואמר בתוקף: "אם הרבי אמר 'לא' – אז לא!".
למול פניו המשתאות של הרב זילברשטיין, הוא פנה אל הקירות שעליהם התנוססו כל התמונות והמסמכים המרשיעים, לקראת מסיבת העיתונאים והסיר את הכול, תוך כדי שממלמל שוב ושוב: "אם הרבי אמר 'לא' – אז לא!"...