רגילים אנשים לומר כי בדברי מוסר הבאים לעורר את הלב לעבודת ה', יש הבדל גדול בין שמיעת הדברים ובין קריאתם.

כל ספר, ואפילו הוא ספר גדול וקדוש, אינו יכול להתאים את עצמו לכל קורא. הקורא הוא זה שקובע מה הוא קורא, כיצד הוא קורא ומה הוא מבין. האדם אינו קורא באופן פסיבי, והדברים נקלטים לפי נטיותיו הרוחניות ולפי מצבו הרוחני באותה שעה. שני אנשים יכולים לקרוא את אותו הספר, והדברים ישפיעו עליהם בצורה שונה לחלוטין.

מעבר למגבלות הנובעות מהאדם הקורא בספרים, מדעתו ומתפיסת שכלו, ישנם מגבלות מצד עצם האור שבספר שאינו יכול להתקבל אצלו. כי הקורא קורא לפי השגת ותפיסת שכלו הוא, ואם אין לו כושר שכלי להבין את מה שהוא קורא, אין הוא יכול לקבל את הדברים באופן הראוי.

דברים הכתובים בספרים גם אם הם דברים קדושים לעצמם, אם הקורא מטה את הדברים לכיוון כזה או אחר, הם אינם מעוררים אותו.

ספרי מוסר או הגות המבוססים על שכל והגיון אנושי, בוודאי אינם שווים לכל אחד, כי נושאים שכליים אינם נוגעים באנשים במידה שווה. יש רעיון שמדבר אל שכלו וליבו של אדם אחד ואינו מדבר כלל אל אדם אחר. מה שיכול ליצור אצל אדם אחד שיאים של התרגשות והתעלות הנפש, יכול שלא 'לגעת' כלל באדם אחר.

גם ספרים המבוססים על מאמרי חכמינו ז"ל בתורה, שהתורה והקב"ה הם אחד, אינם מעוררים כל אדם במידה שווה. נשמות ישראל כולן מתקשרות בתורה והתורה היא המקשרת אותן לקב"ה. התורה, אם כן, קשורה למהותו הפרטית של כל אדם מישראל, משום כך, דברי התורה אינם איפוא ביטוי לאישיותו הפרטית של המחבר, אלא דברים היונקים מן המוקר הכולל, שכל נשמות ישראל מתייחסות אליו ומתאחדות בו. אם כן, היה ניתן לחשוב שספר שנכתב מכוחה של התורה, צריך להיות שווה לכל נפש.

לאמיתו של דבר אין הדברים כך, כי הקשר של התורה לישראל הינו קשר כללי – התורה מדברת בכלל אל הכלל. כלל ישראל קשורים לכלל התורה, אך כל אדם פרטי קשור רק לפרט בתורה, ואין כל אדם זוכה להכיר את חלקו הפרטי בתורה.

שונים פני הדברים בספר התניא:

ספר התניא איננו כשאר הספרים, אלא הוא מהווה הדרכה אישית ופרטית לכל אחד ואחד. מי שרק ירצה, יוכל למצוא בספר התניא תשובה לכל בעיותיו, ספקותיו ותהיותיו, שכן מחבר הספר – רבי שניאור זלמן מליאדי, בהכירו אישית כל יחיד מלומדי הספר בכל הדורות כולם, כלל בו את כל התשובות על כל השאלות. הרבי, בהיותו 'נשמה כללית', הרי כל הנשמות כללות בו, ואם כן, כל יהודי הלומד בספר התניא, נעשה 'ידוע' לרבי. לכן מהווה הספר הדרכה אישית לכל יהודי שילמד בו, ואם רק ירצה יוכל למצוא בו תשובה לכל שאלותיו.

הספר אינו נועד לפתח תיאוריה, לא פילוסופית, לא תיאולוגית ואף לא מוסרית, אלא הרבה יותר מזה – להתייחס לבעיות נפש מסוימות בעבודת ה'. הספר שונה מספרי המוסר הרגילים בכך שלא נכתב מן המחבר אל הציבור, אל הבעיות בצורתן הכוללת והמופשטת כפי שהן מתייחסות אל כלל הציבור, אלא כתגובות לבעיות 'חיות' וממשיות. לא בעיותיו של הכותב, אלא בעיותיהם של הקוראים. הקורא בספר צריך לחפש בו את התשובה לשאלתו הפרטית.

מי שיתייגע כראוי, מובטח שה' יעזור לו למצוא את ההדרכה הראויה. בכל הנוגע לעבודת ה' אין לסמוך על עזרה משמים, אך יש לצפות לסיוע, לתוספת של הארה יתירה כאשר האדם מתייגע כראוי.
ומי שמרגיש שאין הספר עונה באופן ישיר לבעיותיו, צריך לשוחח עם מדריכיו הרוחניים והם יתנו לו את הבינה להבין מעצמו ולמצוא את התשובה לשאלותיו.