הסיפור שבפיו של ר' דויד שורדר מאנגליה נראה כמו לקוח מן האגדות. שורדר, איש עסקים בענף הטקסטיל, חובק עולם בנסיעותיו המסחריות. תחביבו הוא לאתר יהודים במקומות אליהם מגיע וליצור עמם קשר. בדרך כלל, הוא מוצא יהודים בכל פינה בעולם אליה הגיע. אך במקום אחד התקשה לאתר אפילו יהודי אחד: באינדונזיה.
 
עסקיו שם התמקדו בסרבאיה, העיר השנייה בגודלה במדינה, בה כשלושים מיליון תושבים, מוסלמים כולם. שורדר היה בטוח כי אם יתאמץ – יאתר גם פה נצר יהודי. הוא לא ויתר ואמנם עלה על עקבות יהודיים. הוא הגיע לבית כנסת עתיק בעיר.
 
כמובן, היה המקום נעול. בעודו מחפש דרך להיכנס למבנה, יצאה אישה מבית סמוך ושאלה אם רוצה כי תפתח לו את המקום. נכנס שורדר אל המבנה, שהיה ישן אבל נקי ומטופח. ההפתעה הגדולה ציפתה לו בחדר צדדי: לתדהמתו היו תלויות על הקיר תמונה של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח ותמונה של בנין "770", כפי שמכונה בית המדרש של הרבי בברוקלין! מסתבר, שהוא לא החסיד הראשון של הרבי שביקר במקום...
 
האישה שפתחה לו את המקום, חנה שמה, סיפרה כי בסרבאיה כעשר משפחות חצי יהודיות, כלומר: שרק אחד ההורים יהודי. בית הוריה הוא האחד והיחיד בעיר, בו שני בני הזוג יהודים. היא עצמה נשואה למוסלמי ולה שני ילדים: רחל, בת 15, ודויד, בן 12. עוד אמרה, כי בעשרים השנים האחרונות לא התקיים מניין בבית הכנסת.
 
בתום הסיור במבנה, הזמינה חנה את ר' דויד לביתה, להכיר את אימה וילדיה.
 
"לא ידעתי כיצד לפתוח בשיחה עם נער אינדונזי בן 12", מספר שורדר. המילים הראשונות שעלו בדעתי היו: "האם תוכל לנחש מדוע באתי לכאן?"
 
תשובת הנער הייתה מיידית וללא היסוס: "בגלל בר-המצווה שלי"...
 
התשובה הלא צפויה נתנה אפוא תכלית לביקור, וגלגלי מוחו של שורדר החלו לנוע בכיוון. הבעיה הקשה הייתה מחסום השפה. דויד הנער לא ידע אנגלית, וודאי שלא עברית. מה שכן, אימו וסבתו, יכלו לשוחח בעברית. בתיווכן, הצליח שורדר לנהל שיחה עם דויד הצעיר ועודדו ללמוד עברית. "כך", הסביר לו, "נוכל לפתח קשר ואוכל להכינך לבר-המצווה הקרב". שורדר נפרד מן המשפחה בהבטחה לשמור עמם על קשר באמצעות הדואר האלקטרוני.
 
שורדר עמד בהבטחתו. ההתכתבות בינו לבין דויד הנער הייתה רצופה. זה האחרון הפתיע את ידידו המבוגר בשאלות שונות, שבעצמו לא ידע להשיב עליהן.
 
לפני ביקורו הבא של שורדר באינדונזיה, התעניין דויד על מחירו של זוג תפילין. שורדר הניח כי במדינה בה משכורת חודשית ממוצעת עומדת על חמישים דולר, לא יוכל נער צעיר לגייס את הסכום הדרוש. הוא אמר לו בערך מהו הסכום, והבטיח כי ישלים לו את ההפרש בין הסכום שיאסוף עד למחירו של זוג תפילין.
 
כאשר הגיע לבית המשפחה בסרבאיה קידם את פניו הנער כשבידו מעטפה ובה הסכום המלא הנדרש לרכישת זוג תפילין! הוא גייס ככל האפשר מאביו ומדודו, והוריק גם את חסכונותיו הפרטיים.
 
הפעם, היה העיסוק בחגיגת בר המצווה ממשי יותר. מובן היה, כי לא ניתן לקיים חגיגה כהלכתה במקום בו אין להשיג מניין יהודים, והפור נפל על בנגקוק שבתאילנד, הקרובה יחסית. בנגקוק שוכנת ארבע וחצי שעות טיסה מסרבאיה, ובה בית חב"ד חם ופעיל. שורדר הבטיח למשפחה כי יטפל בהכנות, ולקראת הפרידה העניק להם מזוזה, סידור מתורגם, קופת צדקה וקלטות וידיאו ושמע.
 
האתגר החדש היה ללמד את דויד להניח תפילין כראוי. שורדר לקח בחשבון כי גם לילדים המחקים את אביהם, מצריך הדבר תרגול ואימון. קל וחומר במקרה זה. שורדר הסריט את עצמו מניח תפילין בצורה ברורה ככל האפשר, וקיווה כי דויד יוכל ללמוד מכך את המלאכה. הוא ארז את קלטת הוידיאו יחד עם זוג התפילין ושלח אותם לדויד. הוא הסביר לו כי חודשיים לפני בר-המצווה עליו להתחיל להניחן.
 
מועד בר-המצווה התקרב. שורדר יצר קשר עם שליחי הרבי בתאילנד, הרב יוסף קנטור והרב נחמיה וילהלם, והשניים יצאו מגדרם כדי לסייע לחגיגה יוצאת הדופן. בר-המצווה נקבעה לשבת מברכים סיוון, תשס"ג. ההכנות הושלמו ושורדר סידר מקום לכל בני המשפחה במלון סמוך לבית חב"ד. ההפתעה הגדולה הייתה, שגם האב המוסלמי הגיע.
 
ביום שישי הספיק שורדר להתרשם מהנחת התפילין המדויקת של דוד, אותה למד בעזרת הקלטת בלבד. גם להתפעלותם של פעילי בית חב"ד מן המחזה לא היה קץ.
 
סעודת בר-המצווה נערכה בביתו של הרב קנטור, סביב שולחן השבת. רק אז התגלתה לשורדר החוליה החסרה בפרשייה. האם סיפרה על דאגתה הרבה כי תיערך לדויד בר מצווה יהודית כשרה. "מיום היותו בן 12 נהגתי להגיע מדי יום לבית הכנסת, עמדתי ליד תמונת הצדיק התלויה על הקיר בחדר שבבית-הכנסת, וביקשתי כי יסייע לי לערוך בר-מצווה לדוד. מתברר כי הגעתי לכתובת הנכונה", אמרה בהתרגשות.
 
אחריה, הביע האב המוסלמי את תמיכתו בצעדי בני משפחתו והצהיר כי יסייע להם לחיות כיהודים.
 
כיום לומד דויד בישיבת חב"ד במנצ'סטר, ורחל תלמידת "מכון חנה" בניו-יורק.