ביטול הוא החוויה הפנימית של החכמה.
ביטול הוא החוויה הפנימית של החכמה. ביטול אינו מושל רק ביחסי הגומלין שלנו עם אנשים אחרים, אלא בראש וראשונה ביחסינו עם ה'. ביחס לה', ביטול אינו עשיה למענו, אלא שמירה על מצב של הויה מתוקנת. בדרך כלל, נראה לנו כי אנו יצורים אוטונומיים, נפרדים ועצמאיים מכל מה שסביבנו, ובכלל זה, מהבורא.
ביטול ביחס לבורא פירושו ביטול התחושה של היותנו ישות נפרדת – הפחתת תחושת האני עד לאפס – וההרגשה כיצד אנו, למעשה, אחד עם הבורא יתברך. הביטול גם פותח את מודעותנו לזרימה מתמדת של חכמה ותובנה אלוקית, ובכך אנו נעשים ערים לפוטנציאל האמיתי שלנו כחלק מן התכנית האלוקית[i].
החסידות מזהה שתי דרגות עיקריות של ביטול. הראשונה היא הצורה המוחלטת של ביטול עצמי, הנקראת ביטול במציאות, בה אדם מאבד כל תחושה של היותו מציאות עצמאית. השניה נקראת ביטול היש, ובה אדם מרגיש עצמו כישות נפרדת מה', אך עם זאת הוא עסוק באופן פעיל בתהליך של ביטול השכבה החיצונית של האני-האגו.
את ביטול היש ניתן להשיג על ידי התבוננות בכך שכל המציאות, כולל המתבונן, נבראת מחדש ללא הרף. מתוך כך אפשר, במאמץ מרוכז, לחוות את קיומו של האגו – הנברא מחדש, "יש מאין", בכל רגע ורגע – כתלוי באופן מוחלט ב"אין" האלוקי הבורא אותו. התוצאה של מאמץ רוחני זה היא ההכרה בכך שאין שום מציאות עצמאית מחוץ לה', והכרה זו עוזרת לצמצם את שליטתו של האגו בנפש.
[i]. בלשון החסידות, ביטול הוא היכולת לחוות את ה"אין" שלנו עצמנו בתוך אור האין-סוף המקיף הכל.